תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה

הייתי היחיד שצעד על המדרכה בדרך למשרד בלוס אנג'לס.  הכביש היה עמוס מכוניות, חלק גדול מהן יקרות למראה, אבל על המדרכה הצרה לא היה איש חוץ ממני. אחר כך ראיתי זוג שב מהים והומלס בפינת רחוב.

החלופה לרחוב הסואן אך שומם היתה צעדה דרך הטיילת של וניס ביץ', העמוסה תיירים והומלסים. לא הצלחתי להחליט איזו אפשרות מאיימת פחות. המוני ההומלסים גרמו לי לחשוב על סרטי זומבים. המכוניות הנוצצות מסביב רק הדגישו את התחושה של חברה על פי תהום, דקה לפני הקריסה, והנה תכף חסרי הכול מתקוממים ואש מתפשטת ברחובות והלך על ארוחת הבוקר שלי.

אז נמנעתי מהטיילת וצעדתי ברחוב, במדבר אנושי. הרחוב היה מלא בבתים גדולים ויפים ומוזנחים ומסוגרים למראה. בתים שעוררו שאלות לגבי מה שמתרחש בתוכם, במרתפים שתחתיהם. ובין הבתים, ולמעשה בכל מקום, נפערים חללים גדולים, שטח ריק שמייצר תחושה מבשרת רעות, שרק מחכה להתמלא באנרגיה זדונית. השראה מצוינת לספר של סטיבן קינג או לסתם רוצח סדרתי. בדרך חונות מכוניות חדשות לצד קראוונים עלובים שבהם מתגוררים אלה שנמצאים דרגה אחת מעל חסרי הבית. ויש גרפיטי, המון גרפיטי, גדול ומרשים ואלים.

אני אוהב ערים צפופות ומסבירות פנים. בהתחלה חשבתי שאני רואה רק חלק קטן מעיר ענקית, אבל שיחות עם תושבי חלקים שונים של לוס אנג'לס חיזקו את התחושה: זו עיר לאנשים ממונעים. המדרכות בחלק מהרחובות הן רק הערת שוליים, או לא קיימות בכלל.

בגיל 16 ידעתי בביטחון גמור שני דברים: אני אהיה עורך דין, ולא אגור בתל אביב. עורך דין כי "פרקליטי ל"א" ותל אביב כי היא רועשת ומלוכלכת בניגוד לרעננה הנקייה והמסודרת. ואני רוצה שקט וסדר וניקיון. אני גר בתל אביב מ-1995 ולא מתכנן לעזוב לעולם. לא ברמת אביב, לא בביצרון – בתל אביב ממש, באמצע. הבנתי את סוד הקסם שברעש: שקט הוא רפש, רעש הוא חיים. באזור שבו אני גר אפשר לצאת מהבית בכל שעה ביממה ולראות ולשמוע אנשים, ולמצוא מקום פתוח. או ארבעה. תכונה והמולה. וגם אם תמצא רחוב פסטורלי ושקט תוכל לראות את הבהוב האורות ולשמוע את קולות האנשים מהרחוב הסמוך, ממש ליד. החיים מתרחשים כאן בחוץ, לא בתוך בתים גדולים ומסוגרים.

לא תמיד אני מנצל את השפע הזה, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא קיים. ואלה הערים שאני אוהב לבקר בהן בעולם, ערים שלא צריך להתאמץ כדי לגלות אותן. ערים שמעדיפות זוג רגליים או אופניים על פני ארבעה גלגלים, שאם תצעק בהן מישהו ישמע אותך. לוס אנג'לס עשתה לי בעיקר חשק לנהוג בקבריולט אדומה על כביש מהיר לשדה התעופה וחזרה הביתה. ללכלוך ולרעש של תל אביב.

תגיות: , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

2 responses to “תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה”

  1. כמו מניפה says :

    זו נקודת מבט של אורח לרגע, והיא חשובה כמו כל רושם ראשון. לאנשים שחיים שם מן הסתם החיים קצת יותר מרובדים ומורכבים. צחקתי כשסיפרת על החלום שלך להיות עו"ד לא בתל אביב. צד אחד של המשוואה הפוך, אבל עורך אתה לא, לשמחתנו.

  2. יעל סלע-שפירו says :

    שפע מייצר זלזול ואטימות. כשאני נמצאת בארה"ב, אני מרגישה כמו כשאני רואה מישהו לא סוגר את הברז כשהוא מסתובב לקחת משהו מהמקרר – משהו בלב נחמץ על הבזבוז קהה החושים הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: