ביקור ביקום המקביל של הילדה חיילת

"וואו! יש לך מלא נמשים," אומרת בפליאה בת הכמעט שבע לחיילת ג'ינג'ית. הגענו לביקור בבסיס של אחותה הגדולה, אי שם בממש צפון. מתברר שכל חייל או חיילת בבסיס שמע על האחות הקטנה, והיא מרוצה מאוד ממעמדה כסלב.

כשעתיים נסיעה כולל עצירה לקפה, זה משך הנסיעה עד לעולם חדש לגמרי. עד לפני חצי שנה ידעתי פחות או יותר איפה חיה הבת שלי. הכרתי את החברות הקרובות שלה, חלקן עוד מהגן. יצאתי ונכנסתי בשערי בית הספר, נהניתי ממיקום טוב באמצע המיקרוקוסמוס של חיי הנגה. לא עוד. כבר כמה חודשים אני שומע על יקום מקביל שנקרא "מחווה אלון". החוקים בו אחרים, השפה בו היא ניב אקזוטי של עברית, והוא מאוכלס באנשים שאני לא מכיר. שמות שלא נדבקים לשום תמונה. עולם זר שאין לי בו מעמד. לא אזרח, לא תושב קבע, לא תושב ארעי, לא פועל זר. רק ויזת תייר זמנית.

חיילת ותיירים

זו תפנית ברוטאלית בעלילת ההורות שמבוססת על ניתוק הדרגתי. איבוד אחיזה, שליטה ומיקום בחיי הצאצאה. זה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לשנן שמות והגדרות. מי זו המקבילה של נגה, מה זה ישב"ס, למה אסור לי לומר "צוות" אלא "סגל". הקרב אבוד.

לבסיס אנחנו מגיעים עמוסים בציוד ומזון. נגה מתריאה שתצטרף אלינו לארוחה חיילת נוספת. מצטרפות ארבע. היה מספיק גם לעוד שלוש. סבתא שלי ניצולת השואה עם אובססיית האוכל היתה גאה. הן שבע בנות בחדר, חולקות פולקלור ענף סביב מיטות קומותיים נטולות סולם, קישוטים לחדר כדי שירגיש סוג של בית, וכמובן אוכל. בת הכמעט שבע מציצה אל תוך הארון היחיד העמוס בממתקים ומפטירה בקנאה "אתן אוכלות מה שבא לכן, אה?"

אנחנו פוגשים הורים נוספים. הם נראים כמונו, קצת נבוכים, קצת לא במקום. מתקיימים חילופי תפקידים, כאן הילדות במדים שולטות, מכתיבות את התנאים – אסור להיכנס לפני שמישהי צועקת "בן במגורים" למשל. אנחנו בעיקר ספקי השירותים. אחת השותפות לחדר של נגה נזכרת בפנים נפולות שהכביסה המלוכלכת נשארה איתה, במקום לעשות את דרכה למכונת הכביסה בבית ההורים. היא מזהירה את שאר הבנות מגורל דומה. אנחנו לוקחים איתנו את הכביסה הביתה.

נגה עורכת לנו סיור בבסיס. מעט מאוד השתנה מאז שאני נשארתי שבת. צה"ל משמר את עליבות המבנים ונביבות השלטים באופן מעורר הערכה. היא מרגישה שם בבית. והיא יפה להפליא במדים המדוגמים, והחברות שלה חמודות והאנרגיות חיוביות ונינוחות. זה ממלא אותי אושר, אבל אני רק תייר. הוויזה מוגבלת, והשעה שבה עלינו לקחת את הכביסה ולהדרים מתקרבת.

אנחנו נפרדים ליד האוטו בלי להתחבק כי הפקודות של נגה בקרבת מקום. צריך לשמור על פאסון. הן לא יודעות שלפני דקה ליוויתי אותה ליום הראשון בכיתה א', כשהיא עוד הביטה בי בהערצה במקום לגלגל עיניים. היא לא הבת של, היא המפקדת. אחרי הכול, אנחנו בעולם חדש.