אהד פישוף לא חברה

האולם מפוצץ. אין מקום. אנחנו מתיישבים על המדרגות. אני תוהה אם הגב שלי ישרוד, אבל מהר מאוד מתברר שאין סיבה לחשוש. הנוטשים הראשונים מתגנבים החוצה בערך חמש דקות אחרי ההתחלה, והזרם לא פוסק עד סוף המופע. אנחנו מתיישבים על כיסאות שהתפנו והסבל עובר מימד, מהפיזי לנפשי.

גם אחרי 20 שנה השם אהד פישוף מעורר בי התרגשות קלה. להקת "נושאי המגבעת" היתה נקודת ציון בהתפתחות התרבותית שלי. היתה שם גאונות שלא דוללה בשנים של הופעות איחוד ומחזור, התבזות בתוכניות ריאליטי ושאר ירקות. השם של האיש הוא קונוטציה לאיכות בלתי ממוסחרת. מופע יחיד של הפישוף? למה לא.

באולם החשוך, על הכיסא שהתפנה, יש לי זמן לחשוב על למה לא. מסחריות אמנם אין פה, אבל גם לא קומוניקטיביות. פישוף יושב על הבמה מאחורי שולחן שעליו לפטופ ושלל אביזרים. בצד ניצב מסך. מרבית הזמן הוא יושב ללא ניע, כשברקע קריינית  פולטת דימויים שנעים בין הסתום לבנאלי. "הילדים המשחקים לא מבחינים בנחש בדשא". וואלה? מדי פעם הוא נעמד ושר באנגלית. או משמיע קולות. או מפיק צלילים באמצעות כלי הקשה לא ברורים. אין לי שמץ למה התכוון המשורר.

לא שתמיד צריך להבין. ל"נושאי המגבעת", למשל, היו שירים שלא הבנתי, אבל משהו בשילוב של המוזיקה והמילים הזיז אותי, גרם לי להרגיש. אני אוהב אמנות שאני לא לגמרי מבין, זה משאיר איזה שובל מחשבה חופשי לחשיבה וניתוח, לא סוגר פינות אלא פותח. דיוויד לינץ' או הרולד פינטר גורמים לי לגרד בפדחת בניסיון להבין מה לעזאזל ראיתי, אבל בה בעת לחוש עצב, אימה, פליאה. הרגש היחיד שהמופע של פישוף גרם לי הוא כעס. ולא מהסוג הנכון.

אחרי המופע השותפה שלי לחוויה טענה שפישוף לקח קשה את זרזיף האנשים שלא הפסיק לחמוק החוצה. אני סבור אחרת. אומרים שפרפורמרים חיים על תשואות ומחיאות כפיים. אני חשתי שהמופע היה תמונת מראה לצורך הזה באהבה. שפישוף רצה לעצבן, לגרש. שכל צופה שחמק החוצה היה עוד איקס על החגורה שלו. אישור לכך שהוא חתרן, אמנותי, קיצוני. שהוא אדיש לצורך ששולט בעמיתיו האמנים, צורך בזוי ונחות. הצורך באהבת הקהל.

השאלה מה קורה מחוץ לטריטוריה שבאזור החגורה של פישוף. אם הקהל חוזר הביתה בלי לזכור דבר מהחוויה התמוהה שעבר, מה הועילו אוונגרדים חתרנים בתקנתם? אם יצירת אמנות נופלת ביער ואין שם אף אחד וכו'. אני מתקשה להאמין שיוצר לא רוצה לגרום לתגובה כלשהי בקרב הקהל שלו, להשפיע, לגרות לחשיבה. כדי לייצר תגובה אצל הזולת צריך לתקשר. אבל פישוף ניהל דיאלוג פנימי נטול פשר. געגועי לאשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת מעולם לא היו עזים יותר.

תגיות: , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: