ילדים גדולים, עלבונות גדולים

הילד הסתכל עלי במבט ביקורתי, "יו אתה כזה…"

"כזה מה?"

"אני לא יכול להגיד."

"נו תגיד מה שאתה רוצה…"

"אתה כזה פלוץ."

אחרי יום הורים נטול הפתעות מסמרות שיער הלכתי עם תומר לאכול המבורגר, ובדרך הגענו איכשהו לדבר על לבירינת', סרט הפולחן עם דיוויד בואי. "המבוך", תיקן אותי הילד, ואז הוסיף את האבחנה שלעיל. נקרעתי מצחוק. הלכנו לאכול.

אחותו החיילת הסבירה לי שבתחרות, שרק היא יודעת על קיומה, ביני לבין העורכת הפסדתי, כי העורכת קנתה לה טייטס בלונדון. אני קניתי לה כרטיס טיסה לברצלונה, מתנת יום הולדת, ואת ההודעה על ההפסד בתחרות קיבלתי בזמן שאני מסיע אותה מתחנת הרכבת הביתה. שלא תצטרך לקחת אוטובוס או מונית על חשבון כרטיס האשראי שלי, חלילה.

אני חושב שגם מחוץ לראש שלי אפשר היה לשמוע את ה"גלינג" של האסימון שנפל סופית. אני לא באמת יכול לנצח. יש הנאה שמופקת מלעשות משהו עבור הילדים, וצריך להסתפק בה. פרסים לא יחלקו פה.

15 שנה לפני כן צעדתי עם החיילת לגן. היא ישבה על כתפי ופיטפטנו להנאתנו. כנראה שבגלל זה לא שמתי לב לעץ ולענף שהותיר שריטה מכוערת ומדממת על הלחי שלה. בעודי מחבק אותה, מתנצל ושואל את נפשי למות, אמרה לי הילדה מבעד לדמעות "זו לא אשמתך אבא, זה העץ".

האחות הקטנה של הצמד מתנהגת באופן דומה. היא מחמיאה לי על הבגדים הלגמרי לא אופנתיים שלי, היא מתפעלת מההיכרות שלי עם שירים שאנחנו שומעים ברחוב, היא אוהבת ומעריצה אותי. אני "אבא" ומשמעות המילה היא אי שם בספירות האלוהיות הגבוהות, שמש העמים, מרכז היקום.

הגדולים מביטים בי בעין ביקורתית ונאנחים. אני לא בא להם טוב. אני סנוב תל אביבי, אני מעצבן, אני "אבא", מוסד מיושן, אל שהכזיב, שלטון עבש שיש להתנער ממנו. בטוב טעם בסך הכול – מסיפורי זוועה שאני שומע מסביב אני מבין שמצבי לא רע. אבל ממתי פרופורציות מספקות נחמה של ממש.

לפעמים הם שוכחים את עצמם קצת. בעיתות רצון וחסד אנחנו מדברים ממש, או הולכים מכות, או סתם צוחקים. נדמה לי שזה מייצר אי נוחות אצל הקטנה, שמתרעמת על הפלישה לטריטוריה. זה לא נמשך הרבה זמן. העניינים חוזרים למסלולם די מהר. אני מתרפק על תמונות מפעם ועל האחות הקטנה שלהם שעוד מעריצה אותי, מחכה לשובם בסוף גיל ההתבגרות, או לפחות לשחזור מחד ונקמה קטנה מאידך דרך כמה נכדים.