פורע החוק ממרכז תל אביב

השוטר סימן לי לעצור בתנועת יד עצלה. לקח לי שנייה להבין שהוא פקח, לא באמת שוטר, ואחר כך אמרו לי במנוד ראש שאם זה פקח פשוט בורחים, אבל לא היה לאן, ואני גם לא הטיפוס שיברח. כמו שאמרה לי הדוקטורית פעם – אני צייתן מדי, מקבל את כללי המערכת, מאמין בתמימותי שהם מבדילים בינינו לבין כאוס ואבדון.

אז עצרתי, ניגשתי, שלפתי תעודת זהות ונקנסתי על רכיבה על אופניים תוך כדי הרכבת אוזניות. בת השבע כבר נזפה בי שזה מסוכן. לא התווכחתי, אבל היום שלי הלך. שילוב של זעם כבוש, אין אונים ותחושה של זבוב קטן מול המערכת.

מרצה באוניברסיטה הסביר לנו פעם למה כולם יוצאים מכוערים בתמונת הפספורט של תעודת הזהות. הוא טען שבכל מפגש שלנו עם הרשויות כל מהותנו מצטמצמת לתמונה קטנה מדי וכמה ספרות ואותיות. היי שוטר, אנחנו רוצים לומר, אנחנו עולם ומלואו, פתית שלג יפה ומיוחד, אוסף של ניגודים, סתירות, תשוקות, חלומות, חרדות, תקוות. מה לזה ולדו"ח של 250 שקל עם אפשרות לערעור? ולכן, כשאנחנו מצטלמים בעל כרחנו לטובת המסמך שייקח את מהותנו כאדם וישטיח אותה לריבוע קרטון, אנחנו מתנגדים. והתמונה יוצאת פח.

זו תאוריה יפה שיכולה להסביר למה מפגשים עם המערכת והרשויות גורמים לי לתסכול וזעם שאין להם כמעט מקבילה בשום סיטואציה אחרת. אם אצטרך לדרג את הרגעים הקשים בחיי אמצא בעשירייה הראשונה, מייד אחרי מוות ופרידה, מפגשים עם מלאכי הגיהינום של הביורוקרטיה. אני זוכר פיזית את התחושות שהמפגשים האלה עוררו בי. אני מתמודד טוב יותר עם גירושים או ריב קשה עם חבר טוב מאשר עם היתקלות במערכת, אולי כי בז'אנר הראשון אני הגיבור, או לפחות דמות מרכזית בסיפור. הז'אנר הביורוקרטי הופך אותך לנתון, מספר, ניצב. רחוק מהאורות ומרכז הבמה.

המשכתי לדווש לכיוון העבודה בלי מוזיקה באוזניים. שמעתי את רוכבי האופניים החשמליים, קורבנות נוספים של הפקח, מאחלים לו שלל סוגי גסיסה בייסורים. כאיש תרבותי, נמנעתי, והסתפקתי בלקוות בלב שהוא יחטוף סיפיליס או משהו. ואז ריחמתי עליו, עומד שם כל היום בצומת, תמורת שכר זעום, וסופג קיתונות של בוז ושטנה.

אבל דקה אחר כך חשבתי שאולי יש אנשים שמזהים את הכוח שבעמדת נציג הממסד. את ההשפעה המדכדכת והמצמצמת שיש למי שמבקש לראות תעודת זהות של האדם שמולו. אולי האנשים הללו בוחרים בתפקיד כדי להביא לידי ביטוי סוג מסוים מאוד של סדיזם, ונהנים מתפקיד מתגמל ומשמח. וכך גם הפקח שלי, שלא סובל יום שלם בשמש מנאצות של רוכבים, אלא נהנה מכל רגע, קצת כמו רופא השיניים הסדיסט של סטיב מרטין ב"חנות קטנה ומטריפה". שיהיה לו לבריאות. אני מעכשיו רוכב עם אוזניות במסלול אחר. או פשוט בורח.