הכיבוש על אופניים

זה בסופו של דבר מאבק על שטח, על מיקום במרחב. עמדת כוח, גישה. ככה זה מרגיש, במקום ריקוד עדין ומתואם היטב, כוננות בלתי פוסקת.

על האופניים, כשאני רוכב בין הפוסעים באמצע המדרכה עם צוואר כפוף, פרצוף נעוץ בטלפון, צועדים קצת לאט וקצת הצידה כמו זומבים. בתורים, במשרדים, בבתי קפה. כולם מתמקמים איכשהו באמצע, לא מותירים נתיב למעבר או מילוט. כאילו הם פוחדים לוותר, לא סומכים על הצד השני שיותיר להם מרחב מחיה. המזרח התיכון וכל זה, שטח שלא תשלוט בו יילקח.

חברה שחזרה משהות של שנים בארה"ב סיפרה לי פעם על החרדה שלה מתורים ישראליים. שם היא עמדה בתור וחיכתה, וידעה שהוא יתקדם, לינארי ומסודר, והיא תגיע אל סופו. כאן היא בכוננות מתמדת, בודקת שאף אחד בהתגודדות הכאוטית לא עקף אותה במקרה. אם לא תעמוד על המשמר היא עלולה לחכות לנצח. יש פה משהו קשוח, חשדני, שסובב סביב שטח קטן מדי, לא ודאי. זה מעייף, זה דורש תשומת לב בלתי פוסקת. חלק מאי הוודאות הכללית של התקופה. אני רוצה לדווש או לצעוד לעבודה בקו ישר. בלי להביט לצדדים. זה בן דוד רחוק של הנטייה הישראלית לחקור ולשאול, להיכנס לרחם, להעביר ביקורת. גם זו חציית גבולות. ובכל זאת, לעניין הטריטוריה מאפיינים פרנואידיים משלו.

***

לא מזמן שיחקתי לראשונה בקטאן, משחק קופסה שנולד בגרמניה וכבש את העולם. זה משחק מעולה, אפילו הצעתי לילדים לקנות ושאלתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אם הם ישחקו איתי. תומר ענה: "קודם תסביר מה זה ואז נגיד לך לא". המטרה בקטאן היא להשתלט על טריטוריה. במקרה הזה אי. כל שחקן מתחיל בבעלות על  שטח ומשאבים, והמטרה היא להשתלט על כל מטר פנוי.

אבל בלי אלימות.

רק דיפלומטיה ועסקאות. אסור לדחוף, להכות, לירות, לפצפץ, לשסף, להשמיד, להוביל ברכבות, לדפוק איזה בליץ אווירי, לפלוש בחורף. אסור! למרות שזה כל מה שמתחשק לעשות. אתה תחום בשטח שלך, צמא למרחבים ומשאבים, והשחקן היריב עומד בדרכך. איני מעוניין לנהל איתו משא ומתן. אני רוצה לכסח לו את הצורה.

זה מרגיש כמו גרמניה 2.0, הגירסה המודחקת, הנשלטת. עדיין רעבה למרחבים אבל הפעם בדרכי שלום והסכמי סחר. המאבק האלים על טריטוריה הוחלף בריקוד, במשחק כיסאות. ברחובות שבהם אני צועד זו עדיין גירסה 1.0. אף אחד לא מפנה מקום. כאן עדיין נדחפים.