ויש דברים שאי אפשר לתקן

נכנסתי בצעד בוטח לחנות טמבור וביקשתי דבק לפנלים כאילו אין דבר טבעי מזה, כאילו אני קודח, מרתך, מדביק ומלחים על בסיס דו יומי. מאז שאבא שלי איננו אני מחכה שמספיק דברים יתקלקלו ואז משלם לבעל מקצוע שיתקן את כל הדורש תיקון. כשאבא שלי היה בחיים זו היתה הטריטוריה שלו. מגיע עם ארגז כלים, מגלה ששכח אחד מהם ברכב או בבית או על הירח, מאלתר משהו בזריזות, ומתקן.

עכשיו – מיקור חוץ. אבל מדי פעם אני נתקף רגשות אשמה ומתבייש בפזרנות המיותרת ובעצלות ומחליט לעשות את הדברים בכוחות עצמי. בעיני רוחי אני רואה את המבט של אבא שלי שלא הכביר במילים, אבל ידע להביע אי שביעות רצון גם בלעדיהן. כמה פנלים החליטו להיפרד מהקיר. מה הבעיה להדביק אותם?

היינו אנשים שונים מאוד אבא שלי ואני. לא חלקנו גנים או תחומי עניין. את האהבה הגדולה שלו הוא הביע בחיבוקים סודקי צלעות, ובסיוע בכל דבר. כולל תיקונים. הוא קדח והלחים, הרכיב ושיפצר. זמן האיכות שלנו בשנותי כאדם בוגר היה בעיקר סביב רהיטי איקאה, גופי תאורה, מדפים לילדים ועוד. במקום משפטים הרגשות הובעו באמצעות ברגים ודיבלים. וחיבוקים.  

הגעתי עם הדבק הביתה והבנתי שאין לי מושג איך פותחים את המיכל, שנראה קצת כמו טיל נ"ט קטן. דמיינתי את החיוך המיואש של אבא שלי כשחיפשתי הוראות תפעול ביוטיוב והבנתי שהמיכל אמור להתלבש על אקדח דבק. המוכר בטמבור לא חשב לציין את זה, כי כל גבר נולד כשהוא מצויד בפין ובמומחיות בתפעול אקדחי דבק. אבא שלי, מן הסתם, היה משתמש בעלבון החביב עליו: "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

ומאז שהוא מת אני נזכר בו בחטף בכל פעם שאני נתקל באתגר שדורש מברג. זיכרון שמתגנב אלי בלי התרעה בכל פעם שאני דוהר על האופניים באופן קצת לא זהיר, מתנהל בדרך שלא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא מזנק לתודעה שלי. נוזף אבל באהבה, מדאגה, מרצון לקחת ולעשות במקומי כדי שיהיה לי נוח וקל וטוב יותר.

הלכתי לטמבוריה אחרת וקניתי את האקדח. מחלתי על כבודי ושאלתי איך כל העסק עובד. זכר אלפא כלשהו סיפק הסבר, וחזרתי הביתה מוכן. לא היה כזה מסובך, בסך הכול פנלים. הדבקתי וחשבתי שאבא שלי בטח היה אומר משהו על איכות וגימור העבודה. ואז מחבק.