תנאי ההצטרפות לחוליית הבריונים

נגה הסתכלה על הילד הבוכה. אני הסתכלתי עליה, אובד עצות. על רצפת גינת השעשועים היו המקלות שהילד סידר לעצמו לפי היגיון הידוע רק לו, ושנגה חירבה בלי למצמץ ובלי סיבה. היא היתה בת שלוש או ארבע, ובפעם הראשונה נתקלתי במצב שבו צאצא שלי מתנהל כבריון. הלם.

התעשתתי ופתרתי את הבעיה, לא בדיוק אתגר הורי מהמעלה הראשונה. מאז הגיעו עוד ילדים ועוד דילמות, אבל הסיטואציה הזו כמעט שלא חזרה על עצמה. אצל הצאצאים או אצלי. גם כשהילדים שלי, בשר מבשרי, היו לא בסדר, אפשר היה למצוא הצדקות, נימוקים, נסיבות מקלות. לרוב הם היו בעיני הלא אובייקטיביות הצד הנפגע, לא הפוגע. להיות הבריון, האיש הרע בסיפור, היה עניין נדיר הרבה יותר.

השבוע יצא לי לרקוד על הספקטרום, להתעצבן ולעצבן, להיעלב ולהעליב. להרגיש גם אשם וגם זועם. ובחיי שאין דילמה בין שני הצדדים. כשאני מתעצבן על עוול שנעשה לי אני צודק, יפה ונכון. אפשר לדון עם חברים ולרדת לפרטים, לדייק ניואנסים של עד כמה האופוזיציה מנייאקית, חסרת הגינות בסיסית, כותבת בשגיאות, לא משתמשת בדיאודורנט.

אבל כשאני הבריון? כשאני זה שבעט במקלות בחול? בלי יכולת להצדיק, בלי ״אבל הוא התחיל״, מקסימום ״לא חשבתי עד הסוף״? יש רגעים שבהם אין מנוס מלהודות שיצאת בנזונה (או מגהדוש!). ואז מה? להתנצל קשות ולהתרפס קלות, בסדר. לרוב אפשר ליישר הדורים ולהתפייס. החלק הקשה הוא להביט בסופו של יום במראה.

כעס ועלבון מספקים כוח ואנרגיה. רגשי אשמה שואבים אותה עד כלות. כמו כולם גם אני זקוק לרציונליזציה שתצדיק החלטות ופעולות, והרבה יותר קל למצוא כזו כשאתה בסדר והעולם לא. אני מניח שבגלל זה הימין מתעקש להיות קרבן נצחי גם כשהוא בשלטון, זה עושה טוב לעור הפנים.

מדי פעם אני מוצא את עצמי יכול להסביר, אבל לא להצדיק. ואחרי שאני מסיים להתנצל, אני נתקע עם הפרצוף שבמראה וצריך לחיות איתו. כפל התפקידים השבוע גרם לי לחשוב על התחושה משני הצדדים, לחוות את הדברים בסטריאו. המסקנה: לפעמים אין ברירה אלא לקבל את ההשתקפות בראי כמו שהיא, לקבל את העובדה שפה ושם בכוונה או שלא אני הנבל בסיפור. לא חייבים להיתקע על התפקיד, אפשר לתקן ולשפר. אבל אין טעם להכחיש. זה חלק מהפאזל.