פחד במה במקסיקו סיטי

האולם מלא מפה לפה ואחרי הפסקת הקפה יגיע תורי. הם לבושים בחליפות ומקטורנים, אני בטי שירט. האולם גדול כך שאיאלץ להשתמש במיקרופון ומתרגמים יעבירו את האנגלית שלי סימולטנית לספרדית ופורטוגזית. רוצה לומר: הרבה טקס בישבן ופרפרים בבטן.

אני מסוגל לראות את עצמי מהצד וזה לא משנה בכלל. לא משנה כמה ניסיון ומודעות צברתי לאורך השנים, השלב הזה, ההמתנה שלפני הרמת המסך, תמיד שם, בלתי מנוצח, לא מתפנה. הלפני הזה לא מוגבל רק להופעות מול קהל. זו כל סיטואציה של במה וירטואלית, של הצורך לשחק את הדמות של עצמי, או לצאת מאזור נוחות כלשהו. לפני ראיון עבודה, לפני דייט, לפני שמישהי מגיעה אלי הביתה, לפני טיסה לחו"ל, הקראת הספד או ברכה וכן, גם מצגת בפני מי שלא יהיה.

אני יודע מראש בדיוק מה יקרה. ערב לפני זה לחץ קל עד בלתי מורגש, קצת חזרות, הערה מבדחת ששווה להוסיף בשקף מסוים. בבוקר אני עדיין רגוע, כי רק כשעה לפני זה יתחיל. עולה מהבטן לחזה, מכניס את המוח לניוטרל, זו שעה שבה אני לא באמת מסוגל לתפקד, רק לשוטט אנה ואנה, לשחק במשהו מפגר במיוחד בטלפון, להמתין שהזמן יזוז. היכולת להביט בעצמי מהצד שלא משנה, רק מוסיפה עוד רובד שאין לו שום השלכה מעשית.

הפחדים צצים ומרחפים מסביב לראש שלי, אני לא באמת חושב עליהם באופן מודע אבל הם שם, כל מה שקצת קודם סולק הצידה: מה אם אשכח הכול, אגמגם, לא אדע לענות, איאלם דום, אעליב, אטעה, אשבש, אקיא, אקרוס. מה אם הטיסה תתרסק, יעצרו אותי בביטחון, ישדדו אותי, יחטפו אותי, ידרסו אותי. אם לא אתפקד במיטה, אפעיל את המצגת הלא נכונה, אחשוף בטעות אימייל או הודעה אישיים מול אולם מלא אנשים.

זו וריאציה על סיוט העירום בתיכון, וכמו רגע אחרי ההתעוררות גם פה השקט והשפיות חוזרים בהרף עין של צלילות דעת. כבר הייתי במצבים האלה, אני יודע איך העלילה תתקדם. ברגע שאני על הבמה אני נרגע, מסתדר, מאלתר. וחשוב מזה – טעויות נסלחות, וניתנות לתיקון. אפשר לדבר גם בלי מצגת שלא עובדת, להפוך תקלה לבדיחה, להתחיל מחדש, לשרוד דייט גרוע, לקבל עזרה.

אני יודע את כל זה וזה לא משנה. דקה לפני שאני עולה על הבמה במקסיקו סיטי אני בהיסטריה, בשנייה שבה אני לוקח את המיקרופון אני נרגע. אני אפילו נהנה, והאופוריה שאחרי היא בכלל היי מטורף. אני חושד שהיום בו לא אחוש את חרדת הלפני יהיה מבשר רעות.