תוכנית ההתנתקות במסיבה במדבר

במדבר אין קליטה. כשהגעתי לאורחן גיליתי שהאייפון שלי איבד מגע עם העולם. גם שותפיי למסע נותרו מנותקים. בתחילה עוד הסתובבנו עם המכשירים מתוך הרגל, ואחר כך איפסנו אותם באחד התיקים. ושקט ירד על הארץ.

האורחן היה רחב ידיים ונוח. כיסאות ומחצלות באזור המרכזי, מדורה ועליה קומקומי קפה ותה, בר מצויד ואוכל. ומוזיקה. כל הזמן. מאחור אזור השינה, ובצד גמלים שווי נפש. בהיעדר הטלפונים גילינו שאין לנו מושג מה השעה. על אף קיר ואף שורש כף יד לא היה שעון. הזמן הפך לגמיש, נזיל ובעיקר חסר חשיבות. אכלנו כשהיינו רעבים, שתינו במידה שהתחשק, התארגנו לריקודים שיבואו כשיחשיך.

הסתכלתי מסביב והתמלאתי בתחושה משכרת של חופש. מלחמה גרעינית יכולה לפרוץ, אסון משפחתי עלול להכות, אבל לחדשות הרעות אין שום דרך לאתר אותי. כמה קל לברוח מבשורה. הרגשתי חופשי מהפחד התמידי והמציק מהודעות איוב, חופשי מהצורך האובססיבי לבדוק ולהתעדכן – האם הגיעה הודעה ממישהי שאני מחכה שתכתוב כבר, מייל בעייתי מהעבודה, ידיעה חדשותית שאני חייב לקרוא, טריילר לסרט שאני מוכרח לראות. עולם שלם של FOMO בכף היד.

ןחשבתי על הטלפון הסלולרי וחשתי איבה. מלבן שחור מסתורי שפועל עלי כמו טבעת העוצמה שנושא פרודו ב"שר הטבעות". פיתוי בלתי פוסק לאחוז בו ולהפעיל את העוצמה המדהימה שגלומה בו. שפע של מידע ותקשורת שמתחרה בכל רגע נתון בסביבה הפיזית הדלה לאין שיעור ממה שיש לצג הסלולרי להציע, מביס אותה ומסיט את מבטי ממנה. כוח מצמית, משחית ומנוון.

הפתרון פשוט לכאורה – להעביר את הטלפון למצב טיסה לסופ"ש ולהתנהל בדיוק באותה צורה. ובכן – ממש. כמו ג'אנקי שמאפסן את המזרק ויודע בדיוק איפה הוא נמצא, מסתובב בבית ושומע את שירת הסירנה שלו. הייתי נכנס לסחרור בלתי נגמר, הרהורי כפירה, רק להציץ רגע ולבדוק אם יש משהו חשוב בווטסאפ, פוסט קריטי באינסטגרם. העובדה שהאנשים סביבי היו יושבים צמודים למסכים שלהם היתה מטריפה אותי. זה היה חייב להיות מקור חיצוני. כוח עליון, חזק מכול. היעדר הקליטה הפך את החפץ המכושף ורב העוצמה שנח בכל כיס ללא יותר משילוב של מצלמה סבירה ושעון. רשת לסלולרי הוא כמו מחלפות השיער לשמשון.

וכך ישבנו ודיברנו, והלכנו לצפות בשקיעה, ושמרנו על קשר עין, ושוחחנו בכוונה מלאה ולא בטון המהוסס שבו משתמשים כשמנסים להשלים משפט וגם לקרוא או לכתוב ציוץ, והמחשבות לא נדדו אל העולם הגדול שנע קדימה ללא הפסקה בתוך המכשיר הקטן. וכשהלילה ירד, המוזיקה התגברה והכול עלה, רקדנו שעות, ואף אחד לא עצר לרגע לקרוא הודעה או לשלוח תמונה. במשך 24 שעות היינו בבועה שלווה ומנותקת, וזה היה נפלא.

למחרת, כשעלינו לאוטובוס גילינו שהמכשיר הזדוני והמופלא חוזר לתקשר עם העולם כמעט מייד. עניין של חמש דקות הליכה מהאורחן. כמה טוב שלא ידענו, אולי בכוונה לא טרחנו לברר. האייקונים על המסך התעדכנו בשלל מספרים אדומים, התראות, הודעות, מבזקים. ישבנו באוטובוס בשקט, איש איש והמסך שלו, בדרך חזרה לעולם האמיתי והמחובר.