לקחתי ילדה וחרדה וטסתי ללונדון

תנשום ותירגע קצת.

לא יקרה כלום, ואם יקרה? אז מה. התורים בשדה, האיחור, הגעגוע למי שנשאר בארץ שנייה אחרי ההמראה. ושדה תעופה שלא הייתי בו וצריך להבין איך יוצאים ממנו, איך עוברים את כל סיוטי התורים והמנהלות שאני תמיד חושד שנועדו לגבות תשלום על ההנאה האסורה שבחופש. רוצה הפסקה מהמירוץ? יש לזה מחיר, מותק.

הטיסה איחרה בכמעט שעה. המסע ללונדון משדה התעופה סטנפילד (סטנסטד? סטנסטון? נשבע שהמציאו את המקום הזה, בחיים לא שמעתי עליו) היה מפרך. נהג המונית התעצבן שחיכינו בצד הלא נכון של הכביש. חדר המלון תוכנן על ידי אדריכל כושל ואגורפוב. אבל זה לא מעניין. בת השבע היתה בטוחה שמדובר בארמון, והתפעלה מהעובדה שההגה בצד ימין. היא צעדה בחדווה ברחובות העיר כמו כיפה אדמה במעבה היער, בלי שמץ של מושג שמטר ממנה אורבים זאבים.

באנו, ראינו אותם, הלכנו לגינת משחקים

הזאבים היו האחריות שלי. אין גבול לחרדות הפוטנציאליות כשטסים עם ילדים. טיסה שתאחר עד תתבטל זה בקטנה. זה למתחילים. יום אחרי הביקור שלנו באולפני הארי פוטר פרצה בהם שריפה קטנה. חברה שלחה לי לינק וקראתי את הידיעה בחמדנות – הנה אישור לכל הפחדים כולם. יום אחד אחרי! השריפה פרצה בלילה וסביר שעד הבוקר הכול במכונה הקפיטליסטית תקתק כרגיל, בטח לא היינו מרגישים. אבל עבורי זה היה ניצחון קטן. אני לא פרנואיד.

הרכבת התחתית עצרה פעם אחת באמצע הדרך. רק שחור ניבט מהחלונות. ואולי היא לא תמשיך, אולי ניתקע כאן שעות. אולי למעלה מתרחשת רעידת אדמה, פעולת טרור, סוף העולם. למראית עין הכול בטוח, מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שתספק כל גחמה בעבור סכום הולם ועוד קצת. למעשה, זהו גשר צר מאוד ופסיעה שגויה קטנה ואתה נופל לתהום.

לקח לי יומיים להירגע. ביום הראשון הצטיידנו במטריות, ותיק הגב היה טעון בסווטשרטים, אבל טיפה לא ירדה מהשמים. הרכבות והאוטובוסים הגיעו בזמן, אנשים נצמדו לימין במדרגות הנעות, מלכודות התיירים פעלו כסדרן. נשמתי. הילדה לימדה אותי שיעור או שניים, מהסוג שאלמד עוד בעתיד ולא אפנים כנראה אף פעם. כשנגה היתה קטנה קנינו לה צעצוע יקר. הנחנו את הקופסה על הרצפה, פתחנו, שלפנו את המתנה, והיא זחלה בהתלהבות והחלה לשחק עם האריזה. בת השבע ירדה מהגימיק היקר שנקרא The London Eye ודרשה סיבוב על ריקשת תלת אופן. זה עלה רבע, הנהג המטורף נסע נגד התנועה איפה שרק אפשר, והיה הרבה יותר כיף.

היו שיחות נפש, ארץ עיר ו-21 שאלות, זעם משותף על מסעדה מחורבנת, תורים וזמן שיעמום שהעברנו ביחד, אפס משברים. היה יקר רצח וקפיטליסטי להפליא, היה מצוין. לא החמצנו, לא איחרנו, לא רעבנו, השמים לא נפתחו. היה כיף. ביום שאחרי החזרה הביתה הרגשתי רפיון נעים בכל הגוף. לא צריך לדאוג לאף אחד, בקושי לעצמי. אני מחכה לנסיעה הבאה.