מסיבה של זקנים
בניגוד לנטיות הסנוביות שלי ניסיתי כמו כולם את האפליקציה המטופשת שמדמה איך תיראה כשתהיה זקן, ועל הדרך כנראה מעבירה מידע לרוסים. הדבר המתבקש היה להעלות את התמונה כאן אבל היא הפחידה אותי עד מוות. מהמסך ניבט קשיש מקומט, ספק גווייה, שדיכא לי את הצורה.
משבר גיל הארבעים שלי התמקד בוודאות שבשלב מסוים אמות. לפני כן זה לא היה ברור בכלל. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בן ארבעים, מכאן שגם המוות לא היה אופציה. אבל הגיל ההוא הלך והתקרב והפך לעובדה על לוח השנה ויחד איתו הסוף הסופי בהחלט. ומאז זה מידרדר.
קשה לי לדמיין שינויים. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שמעולם לא התמדתי בחדר כושר. ההווה הוא מצב תמידי וקבוע, רק שכשאני מסתכל בתמונות מפעם יש בהן פחות שיערות לבנות ואין להכחיש את ההשפעות של הזמן. בעבודה אני מוקף באנשים שצעירים ממני בעשור, מעצבנים שמתבכיינים על זה שהם בני שלושים. זה לא עוזר. גם העובדה שהחיים שלי כיום לא מאו
ד שונים מאלו שניהלתי עשרים שנה קודם. אני עדיין שומע מוזיקה מז'אנרים דומים, קורא ספרים, קומיקס, גיק.
במובנים מסוימים אני חי חיים צעירים ופרועים יותר מפעם. לפני עשרים שנה בדיוק הייתי אב טרי טרי, לא שותה, לא מעשן, לא עושה סמים. חזק בבורגנות. אין ספק שאורח החיים שלי כיום מתאים הרבה יותר לגוף של בן 27. אני נהנה מכל זה, אבל תוהה כמה מהתשוקה המחודשת לחיים נובע מההבנה שהזמן קצוב. מהפחד מהסוף. לאו דווקא מוות. עוד לפני אני חושש מאובדן יכולות, מפאתטיות. קראתי אחד מהתחקירים בשקל של "טיים אאוט" על קלאברים מזדקנים מתל אביב. אנשים שמביטים בהם עקום, לא מכניסים אותם למועדונים, בטוחים שהם מאבטחים או שוטרים.
זה נשמע לי מופרז, אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שחיים כמוני. ועדיין, הידיעה שהכול זמני לא מרפה, ומן הסתם לא קיימת אצל בני העשרים-שלושים, כוסומו.
שמעתי פודקאסט שלפיו עקומת האושר נמצאת בשפל בשנות הארבעים, ומטפסת חזרה למעלה משנות החמישים והלאה. הטענה היתה, בין היתר, שקשישים כבר מרגישים כמו מי שבילה במסיבה יותר מדי, ואין להם בעיה ללכת הביתה. זה נשמע לי כמו קשקוש. לא נראה לי שאי פעם ארצה לעזוב את המסיבה, וכשלא תהיה ברירה אעשה זאת תחת מחאה וקיטורים. בינתיים מחקתי את התמונה המזעזעת ואת האפליקציה, אחרי שהרוסים בטח כבר גנבו לי מהטלפון כל מה שרצו, ואני מתכנן להתעלם מכל העניין ולמצוא מסיבה לא לגילי ללכת אליה. יאללה בלגאן.
4 תגובות ל-“מסיבה של זקנים”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
אבל אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. אני רוקדת כל יום עם רקדניו בנות 30. או קצת יותר. ובקיץ באות ילדות מתלמה ילין.
זה שאני לא עושה שום דבר עם קבוצת הגיל שלי- מצד אחד אתה נשאר מזה צעיר, מצד שני זה קצת מחרפן את המוח:)
לגמרי. מראות משני הכיוונים. ותכלס רוב הזמן אני מתעלם מזה ונהנה
לראות עצמי זקנה? חס וחלילה. למה זה טוב. הכי בריא לא להסתכל בראי.
ולהזדקן? אחרי שנתקלים באופציה השניה פתאום להזדקן (נו טוב, להתבגר) נראה כמו אופציה בכלל לא רעה.
ומכון כושר זה כבעיקר בשביל הרגע, בשביל הכיף. מי חושב על עתיד. קיץ אחד הגיע , הורדתי את השכבות וגיליתי לתדהמתי ערמה של שרירים… הילד הקטן אמר : אמא, את נראית גיברית (כך במקור…) . ולא, אני ממש לא:)
ניסית את הגירסה הצעירה שלך באפליקציה? כי אם כן, מיד אפשר לראות שאין שום קשר בין מי שהיית ובין מה שהתוכנה מציעה. באותו אופן גם תמונת האתה בעוד 40 שנה לא דומה. אבל כן. אתה תזקין. זה התסריט האופטימי, כמובן.