מה שעובר עלי

פעם, כשהתגרשתי, חליתי לפתע. ללא סיבה נראית לעין. כמה שבועות אחרי שנגמרה כל הסאגה שכרוכה בתהליך הכואב והמסובך הזה, התעוררתי בוקר אחד והצטמררתי מקור. למחרת החום שלי טיפס כבר אל פסגות ה-40, ויהי ערב ויהי בוקר וביום השלישי הייתי באופן פלאי בסדר. 

לקח לי זמן להודות, ולו בפני עצמי, בסיבה האמיתית למתקפת החולי הזו. אני הרי לא חולה, פעם בכמה שנים איזה חום ייצוגי, שפעת, לא מעבר. לא נותר מנוס מלהכיר במציאות – הגוף שלי חיכה בשקט עד שהכול ייגמר. הטלטלות הנפשיות, מעבר הדירה, ההתמודדות עם ההורים, הילדים, השבר הפנימי, העולם. ואז, אחרי שהסתכל ימינה ושמאלה ווידא שאפשר, ביצע קריסה מפוארת. לא רעיון רע תכל'ס.

יש לי חבר שבמהלך לימודי התואר שלו טען שהוא לא מתרגש ממבחנים, לא נלחץ. אשתו סיפרה שזה נכון, אבל בכל ערב לפני מבחן יש לו חום נמוך, ככה בקטנה. מה שמקסים בעיני בכל זה הוא ההפרדה, הנתק בין הגוף למוח. ההיבריס שגורם לנו לחשוב שאנחנו בשליטה, שהרציונל ינצח. בסוף הגשמי לוקח פיקוד. 

מרצה שחיבבתי באוניברסיטה טענה שהבעיה של המערב היא חוסר התייחסות לרגש ככלי לקבלת החלטות. אני מניח שככה זה כשמתעקשים להיצמד להיגיון, להיות נאורים, לבטל את סערות הנפש. בסוף משלמים על זה, כך או אחרת. הביולוגיה דורשת את שלה.

אחת השורות שאני הכי אוהב בשיר ישראלי היא "שלושה ימים ללא שינה, ועוד לא חושד", מ"הדרכים הידועות" של שלום חנוך. כל מי שהיה מאוהב או עבר דירה מכיר את התופעה הזו. אני כרגע באופציה ב'. רק בימים האחרונים אני מוכן להודות שאני חווה חוסר ריכוז, חוסר שינה, חוסר מנוחה, והסיבה היחידה הנראית לעין היא מעבר הדירה המתקרב. זה לא הגיוני. אני בסך הכול מעביר חפצים מדירה תל אביבית אחת לאחרת, באותה שכונה. ועוד משתדרג. אבל ההיגיון זוכה כנראה להערכת יתר. אין מנוס אלא לחכות לבירה על המרפסת (תהיה מרפסת!) בדירה החדשה ולרפיון נעים בכתפיים ושינה מתוקה. 

וגם: לא יהיה פוסט שלישי ברצף על המעבר, בי נשבעתי. אולי.