עניין של גבריות מורכבת

בסוף הרכבנו את הרהיטים לבד. שילמתי לאורזות מקצועיות ולמוביל ומי שלא יהיה כדי להקל לעצמי על החיים, אבל ברגע שפרסמתי בפייסבוק שאני מחפש מרכיב לרהיטי איקאה גורלי נחרץ. המתקפה על הגבריות שלי נפתחה, והתקפלתי.

אני שונא את איקאה. אני שונא להרכיב רהיטי איקאה. זו לא גזענות, אני לא אוהב להרכיב גם רהיטים ממוצא  אחר. איני חש חדווה ארוטית כשאני אוחז במברג, אין לי לדרמן, לא מבין בזה. זה ככה מילדות, לא מעכשיו. תמיד העדפתי את פליימוביל, גרסת העצלנים ללגו. 

אבל ההפצצה התחילה בפייסבוק ועברה גם לערוצי תקשורת אחרים. היו גם צדיקים ששלחו מספרים של מרכיבים, ומולם אנשים שהתפלצו מעצם הרעיון, כולל רמיזות על ההשפעה של צעד נמהר כזה על הסקס אפיל שלי, כאילו שלהרכיב שידה עם שם של סוכן ביטוח שוודי מעיד על יכולות  מיוחדות במיטה.

ואני לא עמדתי בזה. כי לארוז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים למחוזות ההברגה דורסים ברגל גסה את טריטוריית הגבריות, סוואנה בוגדנית וטובענית שאין לדעת מה יתרחש בה. והספקות התגנבו ללב, ובאמת כמה זה מסובך כבר, ואולי באמת גבר אמיתי נמדד ביכולתו לחבר זה לזה חלקי שולחן קפה מעיסת שבבי עץ

היחסים שלי עם איקאה הם, בהיעדר מילה אחרת, מורכבים. אני שונא את איקאה כי היא המונית, כי כולם שם, כי היא מכלאת בקר שמובילה אותי בנתיב אחד שאין בלתו. אני מתעב את העובדה שהגעתי לשם רק כי זה זול, ושההרכבה העצמית היא חלק ממה שהופך את המחיר סביר לשכמותי. אני שונא את ההוראות שלהם שמחזיקות לי את היד כאילו הייתי ילד טעון טיפוח, כך שגם בסוף, אחרי שהצלחתי לסיים את המלאכה, אני מרגיש בה בעת גאה ומגוחך. 

ומה לכל זה ולגבריות? מדוע אני מגדיר את הגבריות שלי באמצעות כלי עבודה?. למה אחד מרגעי השיא שלי כאב לבן היה הרכבת מערכת תופים אלקטרונית. לדעתי, לא לדעת הבן, כן? אבל אני לכוד ברשת. גבריות = מקדחה רוטטת בעוצמה. 

נשברתי, והחבר הכי טוב שלי הגיע לסייע ביום המעבר עצמו, ואכן תוך ארבע שעות בערך הצלחנו לבנות שני שליש משידת טלוויזיה שמי ייתן והשטן יעניק טיפול אישי צמוד למתכנן שלה. כן, אחד החלקים היה פגום ומנע את השלמת העבודה, אבל גם בלעדיו זה היה תענוג מפוקפק של ניסוי טעייה, ואז עוד קצת טעייה, כי פאקינג סקנדינבים והרהיטים המודולריים שלהם. זה נעים כשחבר נחלץ לעזרה, זה מעצבן להרכיב רהיטים, ואת גבריות המקדחות והמברגים אני משאיר למישהו אחר.