דברים שאפשר לעשות בגיל 16

תומר בן 16, ומספרים זה כמו אלוהים – בני אדם המציאו אותם ואז שיעבדו את עצמם להם. אלוהים נותן לאנשים מסגרת לאהבה, שנאה, גזענות, כל אחד ומה שמתאים לו. מספרים מספקים מסגרת לחגיגות, לאבל, לנתינת רשות והטלת אחריות. יום הולדת, בר מצווה, יום שנה למות, יום נישואים, כך וכך שנים לגירושים. אבל תומר בן 16 ואני לא עומד בזה.

יש עניין פרקטי במספרים. 16 לתעודת זהות והאפשרות המפתה לעבוד ולעשות קצת כסף. 16 ותשעה חודשים לרשיון נהיגה. 18 להצביע – פעמיים תוך שנה אם אתה ישראלי! – להחזיק נשק ולשתות באופן חוקי. שוב, אם אתה ישראלי. כי מדינות ותרבויות מתייחסות כל אחת קצת אחרת למספר. החניכים של נגה מארה"ב הפכו באבחת טיסה לא קצרה לחוקיים, הרחק ממגבלת ה-21 של אמריקה.  

מה עוד: 23 להיכנס לבלוק, 40 להבין שהמוות באמת יקרה מתישהו, 67 לשלישי בשלייקס והנחה בתחבורה ציבורית ועוד ועוד ועוד. מספרים עוזרים לכמת ולנהל ריבים. כל אחד והמספר שהולך לו טוב עם "אתה כבר לא ילד, אפשר לצפות ממך ליותר". מספרים מכתיבים מתי לתת פחות, לדרוש יותר. מתי להיכנס לחרדה מצו ראשון, מתי להציק לגבי קצת יותר רצינות בלימודים, מתי להפסיק להציק. כאילו שזה משנה. 

ואני לא מצליח לחמוק מדיקטטורת המספרים. אני מתרגש ונעצב וחו אימה קלה שם מאחור, בחלק המעורפל של התודעה. כבר קבענו ללכת ביחד להוציא תעודת זהות, יש לו תוכניות לעבוד, בקרוב יגיע הצו הראשון. המון צעדים קטנים וסימבוליים בדרך לניתוק הגדול, ליציאה מהבית, לאבדן השליטה שהיא כבר בחלקה הגדול אשליה. 

לפני שתי דקות ליוויתי אותו לכיתה א', וכשהגיע הזמן לעזוב אותו שם לבד שאלתי אם הוא יהיה בסדר. הוא הסתכל עלי ושאל "למה שאני לא אהיה בסדר?", במה שאז לא ידעתי עדיין שהוא קלאסי-תומר. בעל תושיה, מסתדר, בלתי חרד בעליל. ולא ידעתי גם שאני פחות שואל אותו ויותר את עצמי. הוא יסתדר לבד? איך בדיוק, בלי הורה שמלווה ושומר ומגונן. זו שאלה אנוכית, שאלה של הורה שרגיל להיות שמש העמים של ילדיו, ומתחיל להבין ולו חלקית שתקופת השלטון המסוימת הזו מתקרבת לקיצה. 

תומר בן 16 ומקסים וחתיך והייתי רוצה שיישאר קטן עוד טיפה, מה אכפת לו. זה לא שהוא צריך אותי כמו שאני רוצה עוד קצת מהילד שידע שלא תהיה לו בעיה להתמודד עם כיתה א'.