האלכימיה של לזוז לפי הקצב

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

תגיות: , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: