מקלות ואבנים בטוויטר

בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

תגים: , , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: