היא עם מישהו אחר, נותרו רק זכרונות

לחצתי את ידו של ההיפסטר אסיר התודה והבטתי בספה שלי מתרחקת בטנדר החבוט, נוטשת אותי לטובת חיים חדשים. אם לשפוט לפי רעמת השיער והמראה הכללי של האיש, משעממים יותר והיגייניים פחות. 

שמעתי פעם בפודקסט דיון ער על החיידקים שעוברים בלחיצת יד. המגיש התפייט על לחיצה אמיצה עם אחד מבני משפחת קנדי, ותהה אם חלק ממנו, תרבית החיידקים הייחודית שעל כף היד שלו, מסתופף עם האצולה הפוליטית האמריקאית, ולהפך – הוא יושב כעת באולפן עם חיידקי קנדי גאים. 

מחשבות דומות ליוו אותי כשנפרדתי מהספה. היא היתה סמל לתקופה של התאוששות כלכלית ונפשית. מעבר מספרטניות מבחירה חלקית לנוחות בורגנית נעימה יותר. היא ספגה מיני מזונות ומשקאות, בעיקר באדיבות הילדים שלי, נמנומים מוצלחים במיוחד, אורחים ואורחות, חוויות והתנסויות, שיחות נפש וריבים. 

אני מתקשה להאמין שחלק מכל זה לא נצמד אליה לנצח, דבק בכריות ובמושבים, נחבא בין החריצים. זה לא אנימיזם, אני לא חושב שלספה שלי יש נשמה. זה לא שהיא ירושה משפחתית בעלת עבר מפואר – היא נרכשה בחנות זולה למדי בעמק הסיליקון של הספות שברחוב הרצל, לגמרי צווארון כחול של רהיטים, רחוק מאצולה ושאר רוח. אבל כשמסרתי אותה התקשיתי להאמין שלא נצמדו אליה צללים והדים של זיכרונות מתוקים-מרירים-מסעירים. לא משהו מודע, יותר כמו הדים שממשיכים גם אחרי שהצליל המקורי גווע.

יש חפצים שאני דבק בהם שנים ושתקפוץ לי מארי קונדו, יש כאלה שמיהרתי להיפטר מהם כי הזיכרונות שדבקו בהם היו מכאיבים מדי, או מחוברים לתקופות שזמנן עבר. לא מעט גרושים וגרושות סיפרו לי על רכישת מלאי חפצים חדש לגמרי, סמל לתקופה חדשה וליציאה מהבית הישן, תרתי משמע. בת השמונה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם רהיטים וחפצים, ואנחנו גוררים איתנו שולחן כתיבה לבן ונטול אופי מאיקאה מדירה לדירה כי הוא חלק אינטגרלי ממה שמרגיש לה כמו בית. ובדירה בבית הדיור המוגן של סבתי בת ה-95 הרהיטים נותרים ללא שינוי ולא משנה מה מצבם, עוגן כמעט אחרון למציאות שהולכת ומתרופפת יחד עם הזיכרון והשנים. חפצים הופכים לסימני דרך, נקודות ציון, טריגרים לטוב ולרע. 

אני מניח שההיפסטר החביב יטביע בספה זיכרונות משלו. אלו שלי יילכו ויתפוגגו. הספה האפורה תפגוש ישבנים חדשים, תאזין לריבים, שיחות חולין ושיחות נפש של אחרים, תתכופף קצת תחת גופים לא מוכרים. הספה החדשה שקניתי – גדולה ויקרה ויפה יותר – עומדת בסלון חפה מאופי ומטענים, נכונה לספוג ולהכיל. ייקח לנו כמה שנים, אבל גם היא תהפוך לחלק מההיסטוריה הפרטית שלי. בחמישי האחרון נגה נמנמה עליה ויכולתי כמעט לראות הד קטן ויפה שלה נשאר צמוד לכריות כשהיא קמה. זו תחילתה של ידידות מופלאה.