לא הגיוני וכואב בלב

"מה שאתה מציע הוא כל כך הגיוני שהוא בלתי ישים," אמר לי המנכ"ל, במה שנשמע לי אז כמו משפט מתוחכם וחסר משמעות. דרך מגניבה לומר לי "לא". לקח זמן עד שהבנתי כמה הוא צודק.

וכך, אחרי החתימה ביום חמישי, נגה לא הבינה למה אני מדוכדך. בבוקר הייתי במעמד החתימה על מכירת הבית שבו גדלתי, אבל יש עוד חצי שנה עד למעבר עצמו, למה להתעצב עכשיו? למה להתעצב בכלל? הבית השתנה מאז שעזבתי אותו לפני יותר מעשרים שנה, החדר שלי נחמס באכזריות הרבה קודם לטובת אחי הקטן (לא נשכח ולא נסלח), הרהיטים התחלפו, רוב עוגני הזיכרון שלי חלפו ואינם. 

ואכן, עד יום לפני לא חשבתי על זה יותר מדי, ורק בערב התחילה עצבנות לא ברורה, ובבוקר כבר הייתי באי שקט וחוסר איזון ושייגמר כבר, וכולם ובעיקר עורכי הדין עלו לי על העצבים. ויותר מכולם אני עצמי, כי שוב ושוב אני נחבט אל הסלע הזה, חוסר התוחלת שבהיצמדות להיגיון, למה שמתבקש מן הנסיבות, כאילו שיש שיטה בכל התוהו הזה. 

זו בסך הכול חתימה. יש עוד זמן עד לרגע שבו יפונו חפצים ורהיטים מהמקום שלנצח ייתפס אצלי כהבית בה' הידיעה, חללית האם שבה היו אמורים לשבת לנצח צמד הורים למקרה שאצטרך לנטוש לפתע את הכוכב העוין שעליו אני מסתובב. יש זמן עד שהבית רחב הידיים ברעננה יצטרף לעוד אנשים ומקומות שאינם, וההיעדר שלהם גורם ללב שלי להתכווץ בלי אזהרה מדי פעם. ועד אז מי יודע מה יקרה, וירוס הקורונה יעשה עלייה ויחסל את כולנו, מלחמה מול איראן, צונאמי שישטוף ויבלע את תל אביב. למה לבזבז עצבים ומשאבי דכדוך עכשיו. 

וכך חיים להם הגוף והנפש בשתי דירות צמודות עם כניסות נפרדות. לפעמים מהנהנים לשלום בחדר המדרגות, לפעמים מעשנים ביחד במרפסת, ולפעמים יש איזה התקף חרדה בלי שום הכנה מראש או סיבה הגיונית, עצבים, דכדוך, תגובות שמתבטאות בגוף בלי שאני מבין בכלל מאיפה נחת עלי כל הטוב הזה. תתקשרו אחד עם השנייה לעזאזל.

אבל זה לא עובד ככה. ובחמישי לא התאבלתי, ולא חשבתי בהיגיון על שום דבר, רק הייתי עייף ועצוב. וידעתי שזה יעבור, ויחזור שוב כשיתקרב רגע האמת, אבל נתתי לעצמי לשקוע לתוך זה קצת. אין טעם להילחם. זה אולי הגיוני, אבל בלתי ישים.