כשהריקלינים נתקלים בבריון גדול יותר

גדלתי ברעננה פנינת השרון, העיר והשיממון, וכמעט לא נתקלתי בביריונים. הסתובבתי בקרב המוני מעמד-בינוני-ישראל-ראשונה כמוני, בפסטורליה נטולת הפרעות, כמעט. ובכל זאת, פה ושם הם הגיחו מהשוליים, גילויי כוחנות פתאומיים שנצרבו בזיכרוני. ילדים גדולים יותר שמאיימים ומפעילים כוח כדי להשתלט על המגרש, או סתם כי בא להם. מישהו שמאתר נקודת חולשה ולועג בפומבי. מקרים נדירים שהותירו צלקות – קטנות אבל נצחיות. 

ההשפעה חדה ומטלטלת, אני מניח שאני לא היחיד: כל אחד חווה רגעים כאלה, בעבודה, בלימודים, ברחובות הלא קשוחים של רעננה. זו נקודה רגישה אוניברסלית, ובגללה קשה לי עם גילויי ביריונות בכלל ועם טרולים ברשת בפרט. וכך, בשבוע שחלף החלטתי להעיף מהפיד שלי בטוויטר את אראל סג"ל, ינון מגל ושמעון ריקלין. שלושה עיתונאים לכאורה, ימנים, שנמצאים בכל מקום, מרעילים את האוויר, עושים לי רע ומעלים זיכרונות נשכחים מכל בריון שאי פעם נתקלתי בו. אלא שאז, שנייה אחרי החסימה מטהרת האוויר, נפל דבר. הבריון הפך לקורבן.

את הרכילות הלוהטת שמעתי מחברה יום לפני. למחרת פוצץ את זה ברק כהן בטוויטר, כשהעלה את הספק שמועה על רומן שמנהל ריקלין הנשוי עם אלונה בראון, המו"לית של גלובס. גם כהן הוא סוג של בריון. אני נרתע מהתוקפנות שלו, מהוולגריות, מהיעדר הגבולות. אבל זה מקרה קלאסי של זה לא אתה, זה אני. הבעיה היא אצלי. 

לכאורה זה נמוך ומרושע ומיותר לתקוף אדם על רומן, עניין פרטי לכל הדעות. אבל ריקלין צייר את המטרה הזו על גבו שלו. ההתנהלות של שלישיית מגל-ריקלין-סג"ל ברורה: הם תוקפים, לועגים, ומעוותים את האמת. הם משליכים בוץ, וכשמישהו מנסה להתווכח, התגובה הלעגנית היא "זה לא אותו דבר", בבחינת זה הטיעון הסמולני הצבוע, שמנסה לבצע הפרדה שקרית בין מקרה למקרה, כי מה שלשמאל מותר לימין אסור. ניואנסים, הקשר – אלה שקרים של השמאל. ולכן הטקטיקה היא תמיד התקרבנות, תקיפת הצד השני תוך טענה לצביעות ואיפה ואיפה, והתבשמות לעגנית בצדקתם. 

ריקלין הוא אולי הפאתטי והמסוכן שבחבורה. הוא שקרן, פופוליסט, וציניקן שמנצל את היהדות ואת זמירות השבת בלי לדפוק חשבון. אם יש מישהו שצריך לחשוף את ערוותו וצביעותו זה הוא. ועכשיו שהוא יסביר למה לו מותר לרדת נמוך – למשל לטעון שיש לו את החומרים האישיים שהיו לגנץ בטלפון – ולאחרים לא. האם הוא יטען שזה לא אותו דבר? האם למי שמזהה את עצמו עם מוסר שמרני יהודי מותר לטעון פתאום שההתנהלות הפרטית שלו, שמנוגדת למה שהוא מטיף לו, צריכה להישאר מחוץ לאור הזרקורים?

ברק כהן הוא בריון, אבל אני בבסיס עוד שמאלני יפה נפש וצדקן שלא רוצה ללכלך את הידיים. מול שלישיית הבריונים ומה שהם מייצגים אין אופציה אחרת. הם לא משחקים לפי הכללים, ההתקרבנות הבלתי פוסקת שלהם היא חלק מלגיטימציה עצמית לשבור את הכלים ולכופף את החוקים. הם לא נזקקים לעובדות, הם מעוותים את המציאות, בניגוד לאנשי תקשורת ימנים כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד הם פשוט סוכני כאוס. וכהן מבין את זה, ומדבר את השפה שלהם. הוא מאתגר את הצדקנות שלי, והוא מספק את תאוות הנקם שקיימת בקרב כל מי שחי בין הקווים ומסתכל חסר אונים באנשים שחוצים אותם ברגל גסה כדי לפגוע, להשפיל, להזיק. אנשי שמאל שמצקצקים מולו מחמיצים את הנקודה. את המלחמה הזו יכול לנצח רק מי שדובר בריונית שוטפת.