הנה בא עוד גל גדול

עד שיגיע הגל השני חזרתי לשחות וחזרתי לצאת, וגיליתי שגם פה וגם פה אני כבר לא בכושר. השרירים – אמיתיים ומטאפוריים – עוד זוכרים את התנועות, בין אם זו חתירה במים או החלקת הישבן על כיסא גבוה ואחיזה בטוחה בכוס או בקבוק. אבל משהו יצא מאיזון. 

זה מתעתע, לחזור ולעשות משהו שהתגעגעת אליו. בזמן ההמתנה אתה מייחל ומצפה, אבל כשמגיע רגע האמת המציאות לא עומדת בסטנדרטים שיצרה הפנטזיה. הכניסה למים היתה משמחת, גם פתיחת הדלת של הבר החשוך, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני במקום הרגיל והמוכר, אבל עם איזו צרימה קלה במוזיקת הרקע. 

אבל בעוד שבבריכה האתגר המרכזי היה שרירים שהתנוונו קצת, היציאה לבלות היתה מטרידה הרבה יותר. בפעם הראשונה הגעתי לצומת אלנבי-שנקין ופתאום הכול היה פתוח, ואנשים צעדו לכל מיני כיוונים, ואני רק רציתי להסתובב על עקבותי ולחזור הביתה. אחרי חודשיים וקצת שבהם לא היה צורך לבחור שום דבר, למעט מסעדות ב"וולט", היה משהו מאיים בשובן של האפשרויות. הרעש וההמולה והצפיפות שפעם נראו לי מלאי חיים ואנרגיה, הלחיצו אותי. גם כי תוכנתנו מהר מאוד לראות בזולת מקור הדבקה פוטנציאלי, וגם כי האוזניים התרגלו לווליום הנמוך שבו חייתי בחודשים האחרונים. כל התל אביב הזאת זה משהו שצריך ללמוד מחדש.

אז יצאתי לבר, אבל הייתי צריך להחליט לאיזה בר. ובעצם גם להכריע אם ללכת דווקא לבר – למה לא למסעדה, גם שם יש אלכוהול, ואולי בכלל מועדון. ולכל ההתלבטויות וה-FOMO של פעם, נוסף מימד חדש. הקורונה שמשה,  בין היתר, הצדקה לפחדים הכמוסים שלי, שהכול זמני, הכול עלול להתמוטט בן רגע. ידעתי תמיד שזה פחד משולל היגיון, עד שבאה המציאות והראתה שהפרנויה שלי דווקא מבוססת היטב. וירוס מתפרץ בסין, אי שם במדור חדשות החוץ, וחודשיים אחרי אני בסגר. כך שעכשיו, כשאני צריך לבחור איך לבלות את הערב שלי, נוספת להתלבטות המחשבה על הגל השני שממשמש ובא. הבר שאני מתלבט אם ללכת אליו היום עלול להיסגר מחר, זמנית או לצמיתות. יש תחושה של דחיפות, אי ודאות, FOMO על סטרואידים.

אולי כדאי לי להתחיל את "סגר ב'" כבר מעכשיו. היה לי כיף בבית, גיליתי שעבודה הרחק מהמשרד זה דווקא לא רע, ואוכל טוב ואפילו קוקטיילים יכולים להגיע עד הדלת שלי באמצעות שליחים בכחול. כל הרעש וההמולה של מקומות בילוי נראים פתאום חשודים, משהו שמכרו לי בלי לגלות שהחלופה הביתית מוצלחת לא פחות, משהו שמעורר מחשבות על ריקודים בסלון. ואולי אני פשוט צריך לעלות על הסוס שנפלתי ממנו וללמוד לדהור מחדש. אבל מה זה משנה, הנה בא עוד גל גדול, חופש הבחירה המעייף ייגנז לו, ואני אחזור להתרווח על הספה ואירגע. עד הפעם הבאה. 

תגים: , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: