אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: