מה אני באמת רוצה מהשנה החדשה

אחד מהקורסים האהובים עלי באוניברסיטה היה על ספרות מדע בדיוני, לא מעט בזכות המרצה שהיתה מעולה, ושהיה לי קראש קטן עליה. בשיעור הראשון היא נתנה לנו לקרוא חלק מסיפור קצר. את הסיום, אמרה, תקבלו בשיעור הבא.

הסיפור מתחיל באדם שמגיע לביתו של טיפוס מפוקפק שמציע עיסקה מפתה: תמורת תשלום נאה הוא יזריק לגיבור חומר שישלח אותו חזרה לחלק הכי מאושר בחייו. זה מסוכן, הוא מזהיר, ויש תופעות לוואי ותוצאות הרות אסון פוטנציאליות, כמו בכל סם, וגרוע מזה – לחוות את האושר שהיה בעבר עלול לגרום לדיכאון כבד אחר כך, בהווה. והגיבור מתלבט. הוא ממשיך את חייו בחברת אשתו וילדיו, לאחר זמן מה פורצת שריפה בבית, הביטוח מייצר בעיות וכך גם הילדים. החיים עצמם.

ואז, בחלק השני, הוא מתעורר. הוא לקח את הסם, ועכשיו הוא יוצא מהטריפ, וחוזר אל חייו בעולם פוסט אפוקליפטי אפור ומדכא. בני האדם חיים מתחת לקרקע במחילות מעופשות ומטונפות, צדים עכברושים למאכל, ושורדים בקושי. הדילר-מכשף שלח אותו לתקופה המאושרת ביותר בחייו, אל הבורגנות המשעממת ונטולת הסכנות שלפני הקריסה.

כך שעם תחילת השנה – עברית, לועזית, הסמליות עובדת בכל שפה – אני מאחל לעצמי ולכולם שעמום קיומי מבורך. אני רוצה לחזור ולהתכסות באשליה המתוקה של יציבות, של חיים בעלי יסודות מוצקים שמאפשרים לתכנן שבועות וחודשים קדימה. בזמן אמת תמיד חשדתי, הרי בכל רגע החייזרים יכולים לפלוש, מלחמה עלולה לפרוץ, נשיא ג'ינג'י מטורף יכול ללחוץ על הכפתור האדום. אבל בחוץ התנועה זרמה וקשה היה להתכחש לכוח העצום, הבלתי ניתן לעצירה לכאורה, של השגרה.

אני מאחל לילדים שלי שיחזרו ליום יום של בית הספר, שיוכלו לתכנן את המחנה הבא של הצופים, את הטיול לחו"ל אחרי הצבא, לקטר על חוגים, לקבוע מפגש עם חברים בלי לחשוב פעמיים ובלי לזכור לקחת מסיכה.

כמו דמות במטריקס אני רוצה את הגלולה הכחולה שלי. אני רוצה לחזור ליציב ולמסודר, לצפוי ולשגרתי, לכל מה שעורר בי פעם בכמה זמן אי שקט ורצון לשנות, לזוז, ללכת למקום אחר. תנו לי את מנת השעמום שלי ישר לווריד, לפחות עד המגיפה הבאה.