ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות.