אדרנלין ורעל

פעם הציעו לי לכתוב טור שיעסוק בהתנהלות במקום עבודה – מבוס מתעמר ועד קולגה בעל הרגלי היגיינה מפוקפקים. כתבתי פיילוט, שלחתי, ולא שמעתי יותר ממעסיקיי הפוטנציאלים דבר וחצי דבר. במקום להיעלב, הערכתי את האירוניה – מעסיק שלא טורח להגיב היה יכול להיות נושא מצוין לאחד הטורים.

חשבתי על זה השבוע כשפרצה סערת יחסי העבודה ב"מאקו". כלומר טייפון אם אתם משכשכים בביצה מאוד קטנה ומסוימת – ובריזה בלתי מורגשת אם לא. ואני מאמל"ק: אתר "המקום הכי חם בגיהנום" פרסם תחקיר על היחס של עורכת התרבות ב"מאקו" לעובדים שלה, והתנהלות העורך הראשי בפרשה. ספוילר: הטענות הן שהיא פוגענית ומשפילה, ושהבוסים שלה לא עושים דבר כדי לעצור את זה. 

איני מכיר את העובדות במקרה הזה. העורך הראשון שלי בעיתון היומי שעבדתי בו נהג לצרוח על בסיס קבוע. ללא פרופורציות וללא סימני אזהרה. רגע אחד הכול שקט, ובמשנהו, בגלל טעות קטנה או תגובה שלא נראתה לו – צרחות אימים. כמו בהרבה מערכות יחסים מתעללות, לא חשבנו שהדציבלים שהפיק מצדיקים תלונה. בתרבות הארגונית המסוימת הזו אף אחד לא חשב שלהתנהג יפה לכפופים לך הוא ערך. לא הכפופים שחטפו, ולא הבוס שהחטיף.

"מאקו" פרסמו בעצמם תחקירים על בוסים מתעללים, כנראה בלי שמץ מודעות לחמאה שמונחת על ראשם. אני חושב שאם הייתם שואלים את העורך הראשון והצרוד שלי, או את הבוסים שלו, הם לא היו מבינים במה מדובר. יחסי עובד מעביד? זה תלוש משכורת ושיחת שימוע ופיטורים. מה עוד? מה ליחסי אנוש ולעיתונות?

כשעבדתי בעיתון הייתי בטוח שהוא מרכז היקום. כולם קוראים אותו, וכותרת יכולה לרומם או לרסק אנשים, ארגונים, עולמות. גלקסיות! ואם אני במרכז היקום, אם הכול דחוף והרה גורל, איזה מקום יש לנימוס ויחסי אנוש? זאת מלחמה בנאדם, אין זמן.  

אבל זו לא רק החשיבות וגודל השעה. כולם היו מגניבים, כולם היו יצירתיים. כי צריך להיות יצירתי כדי לכתוב, וכדי לראיין, וזה בא עם קצת טירוף, קצת גסות רוח, קורט אלימות. אנשים שבמקומות עבודה אחרים היו עפים הביתה בגלל יחסי אנוש איומים, זכו להילה של כוכב אקסצנטרי. אחרי שעמיתה לעבודה פוצצה עוד פגישה בצרחות מטורפות ונטשה הביתה הסביר לי עורך בכיר שככה זה, הכי מוכשרים הם גם הכי מטורפים. הייתי מספיק צעיר וטיפש כדי לקנות את זה. 

השילוב של אגו גדול, משכורות נמוכות, גיל צעיר ותרבות ארגונית של שכונה, מייצרים סביבת עבודה מסעירה, מושכת ורעילה. לצפות בתוך כל זה למודעות עצמית, להבנה שלא יכול להיות שאתה מטיף ומבקר את העולם, אבל לא מסתכל בראי, זה מוגזם. הבעיה היא שזה שוחק. סביבת עבודה כזו תייצר תחלופה מהירה ותדחק החוצה את מי שלא נפל במקרה על עורך ראשי שלא נוטה לצרחות והתעללות. 

היתרון קצר הטווח של התלהבות ואדרנלין מיתרגם בסופו של דבר לפגיעה בטווח הארוך. מקום עבודה שלא יכול להציע שכר ותנאים ומחליף אותם בתדמית ואקשן, מקדם את מי שצועק ומיוחד יותר, את מי שיודע להתחבר לחבורת הילדים המקובלים, ובסופו של דבר ידחק החוצה לא מעט אנשים טובים-אך-לא-מגניבים.

אני לא בעסקי העיתונות כבר שנים, אולי יש ארגונים שבהם זה כבר לא ככה. ואני אוהב תקשורת, וחושב שהיא קריטית לחברה דמוקרטית בריאה. זה רק העניין הקטן הזה של מי שומר על השומרים. להעלות את רף הביקורת העצמית, ולהוריד את הווליום. 

תגים: , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: