הדברים שנעשה כשנשחה בכסף

התוכנית היא כזו: נקנה את הבניין שאנחנו גרים בו, נפנה אותו מדיירים, נקים בריכה בחצר עם מגלשת מים מאחת הדירות, ואז נאכלס את השאר: בדירה אחת יהיו כלב, תוכית מדברת ועזים. נצטרך מטפל עבור כל זה. דירה אחרת תשמש לאירוח חברים, דירה נוספת לבריסטה, חדר נעליים, חדר משחקים ועוד כהנה וכהנה. 

בת תשע למדה על קיום הגרלות נוסח עדות הלוטו מהטלוויזיה, ולכן שמנו פעמינו בשישי לדוכן בקינג ג'ורג' ומילאנו טופס. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם אנחנו מיליונרים. אעדכן. אמנם שכשכתי בעבר עם האחים שלה בביצת הפנטזיות הטובענית של לו הייתי רוטשילד, אבל לא ציפיתי שהפריט הראשון ברשימת המימושים שלה יהיה נדל"ן. 

אז דנו במחירי דירות בתל אביב. המספרים לא מצאו חן בעיניה. התוכנית המקורית שלה כללה לא רק את רכישת הבניין שלנו, אלא בניין נוסף, אותו תציע לשכנים שלנו כחלופה, כי בכל זאת לא נעים לפנות שכנים. ואגב, השכנה מלמעלה עם הכלב? את כנראה תקבלי רשות להישאר. בכל מקרה, אחרי שתכננה את כל הכתוב לעיל, הבינה הילדה שבין הפרס הגדול בלוטו – 20 מיליון שקל – לבין שני בנייני דירות בתל אביב, יש פער לא קטן. וזה עוד לפני שהצליחה לפתור את בעיית הדיירים בבניין השני שנקנה.

ואז התחיל שלב המיקוח, כשהילדה נאלצה להתמודד בשתי חזיתות במקביל. באחת, עליה לצמצם חלומות ברמת המטר המרובע. בשנייה, היא צריכה להתמודד עם הסטטיסטיקה, כשתומר ואני מסבירים לה בעדינות שהסיכוי שנזכה ב-20 מיליון שקל קלוש עד לא קיים. הילדה דילגה בין שלבי האבל של קובלר-רוס בלי סדר והיגיון, רגע מוחה על חוסר ההגינות של יוקר המחיה, ובמשנהו משלימה עם הגורל ומתנחמת בסכום שיספיק לרחפן עם מצלמה, ואז חוזרת לחלומות הפרס הגדול כי היי, אולי בכל זאת.

יש משהו מהנה בכל הפנטזיות האלה, אפשר לרגע לחשוב שזה מה שמפעל הפיס מוכר באמת – כמה שעות או ימים של חלומות מתוקים על בריחה מהמציאות. הבעיה שככל שההיי מהסם הזה מוצלח, כך הנפילה קשה יותר. אני מסתכל על בת התשע ותוהה עד כמה אני שונה ממנה, כל כך מפתה לחפש קיצור דרך אל העושר והאושר והחירות הכלכלית באמצעות הטופס הזוכה, המניה המזנקת, משהו. 

אני מניח שהסכמתי לרכוש את הטופס גם כדי להעביר אותה נפילה קטנה ומבוקרת, להבהיר עד כמה ההגרלות האלה הן הימור נצלני ומיותר. כיף לפנטז, אבל הז'אנר המסוים הזה לא מעודד יצירתיות או מאמץ, אלא הסתמכות על מזל, כוח עליון, קצת כמו דת ממוסדת. כיף לחלום על בריכה בחצר (ודיר עזים!) אבל בסופו של דבר אני מתכנן להפוך את ההרפתקה הזו למסר על חוסר המוסר בקזינו המכובס שהוא מפעל הפיס, והעדפת פנטזיות שמצריכות יותר מאמץ ויצירתיות מסימון מספרים על נייר.

אלא אם כן זכינו, ואז תשכחו מכל מה שכתבתי, אנחנו בדרך למלדיבים, רוכשים את הרחפן הכי יקר בדיוטי פרי, נדבר אחרי.

עדכון: זכינו בעשרים שקל! הולך להתגלגל בערימת שטרות