על איציק סעידיאן ושלושה יתומי צה"ל

היינו שלושה יתומי צה״ל בחדר במהלך השירות הצבאי, ומטבע הדברים דיברנו לא מעט על האב החסר. השוואת חוויות, הומור שחור, וגם התנאים וההטבות שהמדינה נותנת למי שאבא שלהם מת לבוש מדים. 

אבנר ואני איבדנו אב במלחמת יום הכיפורים. אבא שלי פיקד על מוצב בתעלה, אבא של אבנר היה ביחידה מובחרת ואבנר ואמו לא ידעו איך בדיוק נהרג ועל מה קיבל צל״ש. אבא של רועי נהרג בתאונת טיסה כשרועי עוד היה בבטן. אמא שלו התחתנה שוב מהר יחסית, ולכן כשבכיתה א׳ סיפרו בדיחה על ילד שמוצא את אלבום החתונה של הוריו ונעלב שלא הוזמן, רועי לא הבין את הפואנטה. הוא דווקא היה בחתונה של אמא ואבא. 

נזכרתי בשיחות שלנו בעקבות סיפור איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. סעידיאן נלחם על אחוזי נכות, 50% מול ה-25% שהמדינה הסכימה לתת. הבדל של מאות שקלים בחודש. אף אחד לא עשה בעיות לרועי, אבנר ולי. אין אחוזים במוות. בהתאם לזה ההטבות ליתומי צה״ל קבועות וברורות, או לפחות היו בזמני. המדינה מממנת ליתום שיעורי נהיגה, תואר ראשון, טיפול פסיכולוגי ועוד. כל זה, אגב, רלוונטי עד גיל שלושים. עברת את הגיל? ברכותינו, אתה כבר לא יתום. כשהייתי בן עשרים זה נראה לי לגמרי בסדר. היום הסיפור של סעידיאן, שהלך והצית את עצמו מול משרד של פקידים אטומים, גורם לי לזעם נוראי.

רועי אמר שמייבאים לנו אבות מחליפים וזה לוקח זמן, ובינתיים מספקים הטבות. עד גיל שלושים יגיע האבא החדש. אני לא הבנתי מה הבעיה. קראתי מדי פעם על דרישות ומחאות של ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. הייתי בן עשרים וקצת, שלושים היה הרחק מעבר לאופק. ההטבות שקיבלתי מהמדינה נראו לי נדיבות למדי. 

אבל הזמן עובר. נגה נולדה, וכשהגיעה לגיל שבו הייתי כשאבי נהרג הבנתי שמשהו קרה כאן, שילד בין שנה וחצי שאבא שלו נעלם פתאום לא חווה מכה קטנה בכנף, אלא חתיכת שבר גדול. נגה הסתובבה בבית וחיפשה אותי כשהייתי בעבודה, ובפעם הראשונה חשבתי על עצמי כילד, מחפש אבא שלא חוזר. 

זה היה משבר מטורף, אבל לא ייחודי לי, למדתי שזה קורה ללא מעט יתומי צה״ל, ילד ראשון הוא משבר. הייתי בן 28 אז, ועוד יכולתי לנצל את הטבת מימון הפסיכולוג. תהיתי מה עם יתום צה״ל שהופך להורה בגיל 31 ועולמו מתערער? תמה היתמות, תסתדר לבד? אתה במשבר נוראי, היסודות שעליהם בנית את סיפור החיים שלך מתערערים כולם בבת אחת, ואם אין לך כסף לטיפול יש לך בעיה?

נגה תתחיל ללמוד השנה באוניברסיטה. אמא שלה ואני נשלם, ונסייע בהוצאות מחיה, ושילמנו גם על לימודי נהיגה ועוד. הכול באהבה ובשמחה, אבל פתאום, ההסכמה של המדינה לשלם במקום האב המת שלי נראית פחות נדיבה, ויותר כמו מינימום סביר. אמא שלי, כמו אמא של רועי, התחתנה שוב, ובחרה מצוין. אמא של אבנר לא. זו לא נדיבות של המדינה להיכנס כלכלית לנעלי האב המת. זו חובה בסיסית. 

איציק סעידיאן לא מת בקרב. חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי פעם שעדיף להיות חלל צה״ל מאשר פצוע או נכה. לחללים מתייחסים יפה. לאיציק סעידיאן פחות. אחרי כל מה שעבר הוא נאלץ להיאבק על אחוזים, על סכומי כסף זניחים יחסית למה שנשפך כאן על דברים חשובים פחות מחיי אדם. זה משפיל, זה דוחה, זה מיותר. אם אדם מגיע למצב שבו הוא מצית את עצמו, משהו במערכת רקוב. 

ברור לי שיש אנשים שמנסים להוציא מהמדינה כספים במרמה. חללי ונכי צה״ל לא שונים משאר האוכלוסייה – כדורים פוגעים באנשים הגונים יותר ופחות. אז מה. אם יש תחום שבו עדיף לטעות לכיוון המקל, הרי הוא זה. המטרה לא צריכה להיות לאתר רמאים ולשלם כמה שפחות, אלא לסייע כמה שיותר לאנשים שצולקו פיזית ונפשית באופן בלתי הפיך. אנשים שאולי לא נהרגו אבל נפגעו ללא תקנה. עדיף לשלם יותר ממה שמגיע למתחזה, מאשר לסייע פחות לאדם שנפגע באמת. 

כל זמן שאנחנו חיים במדינה שחיה על חרבה, שדורשת מאנשים את הקורבן האולטימטיבי, אין למערכת זכות מוסרית להתנהג כמו קלישאה של חברת ביטוח נכלולית. שלחתם אנשים למות, להיפצע, להיפגע? תנו להם את הטיפול והכסף שהם צריכים ביד רחבה, ולא יזיק גם קצת – או הרבה – כבוד.