טווסים שאני לא רוצה להכיר

את "טווס בחדר מדרגות" קראתי קצת אחרי שיצא לאור, וזמן רב לפני שהמחברת שלו, גלית דיסטל אטבריאן, פרצה לחיינו כביביסיטית פעילה במיוחד. זה ספר מצוין, קשה וכואב על משפחה דפוקה במיוחד, כולל פגיעה מינית קשה בילדה שאף אחד לא רואה או מבין אותה.

השבוע היתה דיסטל אטבריאן שותפה לעוד שערוריית מדיה חברתית קטנה. אחרי שהצביעה עם כל האופוזיציה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין ללא הגבלת זמן, תקף אותה איש אקדמיה בטוויטר והציע לה לפקוד אנסים לליכוד. דיסטל ענתה לו שהסתכלה בתמונה שלו והוא מכוער מבחוץ ולא רק מבפנים, העניין זלג לפייסבוק שחסמה את חברת הכנסת, מה שסיפק הצדקה לעוד רעש וצלצולים. 

בסמסטר א' בחוג לספרות לומדים שאין קשר בין היוצר ליצירה. מרגע שהגיח הספר או השיר אל אוויר העולם הוא נתון לפרשנות הקוראים, וליוצר, על דעותיו, סטיותיו וטעמו, אין קשר לעניין. בהצלחה לכולנו עם זה. תמיד נרתעתי מראיונות עם יוצרים שאהבתי, מכל תחום, רתיעה אינסטינקטיבית נטולת הסבר. עם השנים הבנתי למה. 

עידן המידע הפך את הבורות המבורכת לבלתי אפשרית. בעידן האולפנים של הוליווד, אי אז בשנות החמישים, נהנו הצופים מאשליה מתוקה בכל הנוגע לחיי הכוכבים שהעריצו. היום הכול דולף וזולג, ואין מפלט. אין דרך לחזור לסרטים שאהבתי עם קווין ספייסי, קייסי אפלק שחקן נפלא אבל השמועות, הו השמועות, ליאונרדו דיקפריו יוצא עם בנות 25 ומטה. את "משימה בלתי אפשרית 3" ראיתי כשעל קרנית העין צרובה דמותו של טום קרוז מקפץ על הספה של אופרה ווינפרי, מאושר מנישואיו לקייטי הולמס שצעירה ממנו ב-17 שנה, מאיר אריאל היה הומופוב, אריאל זילבר התפלפ, אין לזה סוף.

יש כמובן יוצאים מהכלל – אני רוצה להיות נער השעשועים שלך, מרגרט אטווד –  אבל ברוב המקרים, כשאמנים שאני אוהב פותחים את הפה, זה נגמר בבכי חרישי. שלי. אני רוצה לראות את החיים על מורכבותם, לקבל שיוצר ענק יכול להיות חרא של בן אדם. אבל אני לא מצליח, זו נקודה עיוורת. אני יכול לראות את המורכבות הזו אצל חברים ואנשים שאני אוהב, להבין שיש בהם רבדים, טוב ורע. כשזה מגיע לאמנים אני מאבד את זה, אולי כי בניגוד לאנשים בחיי הפרטיים, אמנים הם מראש מין אלים באולימפוס, ולא בשר ודם, ולאלים קשה יותר לסלוח, ומאלים מצפים לשלמות. 

חשוב לחשוף אמנים שהם אולי מוכשרים אבל גם אנסים, מטרידנים, גזענים. צריך למצות איתם את הדין אם זה בבית המשפט ואם זה במרחב הציבורי. אחלה. אבל אחרי כל זה אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה ולשקוע בבורות נעימה. אני לא רוצה לשמוע דעות פוליטיות חלולות ממוזיקאים, אני לא רוצה לגלות אמיתות מכוערות על סופרות שאהבתי. המילה הכתובה, לא משנה בכמה כישרון, לא תצליח לטשטש את האמת המרה.

אני מניח שקריירה פוליטית מתגמלת יותר מכתיבה, גם במובן החומרי וגם במובן התקשורתי. אם חשקה נפשך בתשומת לב ורעש זה המקום להיות בו. אני מקווה שדיסטל אטביראן תשקע בשלב מסוים לתהום השכחה הציבורית, ואולי יום אחד אוכל ליהנות מלקרוא ספר שלה שוב. בינתיים אני מתבייש להודות בקרב בין המציאות לבדיה, המציאות, בניגוד לרצוני, מנצחת.