סלפי עם אריות

בספארי יש המון בעלי חיים יפים ומרשימים ויותר מדי בני אדם. בכניסה כתוב במפורש: "אסור להאכיל את בעלי החיים", "אסור לצאת מכלי הרכב" ובפנים נהג בעל פנים סמוקות מעודף שמש מזנק החוצה מהמכונית כדי להצטלם עם כמה זברות אדישות. בדרך החוצה זרוע נשלפת מג׳יפ שחור וגדול מדי מפזרת במבה לרגלי יען. 

חם נורא וכולם עצבנים. ילדה חגורה בעגלה שנראית קטנה עליה בשבע מידות, דורשת מההורים שלה לראות כבר שועל פנק מעולף מחום, אבל הם עסוקים באחיה ונראה שנוח להם שהיא כבולה. קלנועית עם סבא וסבתא חולפת לידינו, צמד נכדים רודים בהם מאחור ודורשים במבה אדומה, הסבתא מושיטה את החטיף אחורה מבלי להביט.

ליד השימפנזים יושב זוג עם תינוק ופעוט. האבא מנסה להבין איך בדיוק הפעוט הצליח לדרוך על קוץ. הוא אוחז סנדל אחד ונשמע משועשע. האם שואלת אותו אם הוא מבין שהכול קרה בגלל הרעיון האידיוטי שלו. הוא עונה לה שלא, הוא לא מבין, וכבר לא נשמע מבודח כל כך. זו לא דינמיקה של ריב ראשון, הם כבר רקדו את הריקוד הזה לא מעט, קל לדמיין אותם רוקדים אותו עד למדרגות הרבנות. 

חלק מהכלובים ריקים. הדובים שרועים, מתגרדים ומייחלים לקרחון שיתנתק ויגיע לרמת גן שבמזרח התיכון. מי הסאדיסט שגורר חיה פרוותית כזו למדבר. למעט הקופים והג׳ירפות, רוב החיות דוגלות במדיניות מינימום תנועה במקסימום צל. גם אנחנו כבר מתחילים לערוג למזגן במכונית, ומוצאים סעד זמני בארטיקים יקרים להחריד. 

חנינו חצי בצל והרעש של המזגן מעודד. בכניסה למתחם האריות עובדת ספארי נואשת מנסה לסדר את טור המכוניות באמצעות זעקות שבר הבוקעות מהרמקול. הפיאט הלבנה חוסמת את כולם, הסקודה הכחולה על קו השער וצריכה לקחת רוורס, וכל זה כדי לראות שלוש לביאות ואריה מנומנם נחים בצל. אף אחד לא מקשיב לה.

מהספסל האחורי שואלים אותי למה כתוב על השלט בכניסה לאריות ״אנא חכו בסבלנות לפתיחת השער״ אבל באנגלית כתובות רק שתי מילים – Please wait. יש פה איזו אמירה על התרבות המקומית, אני מניח. מבקר קולנוע אחד כתב פעם על מדיניות התרגום של שמות סרטים בעברית ואיך Losing it הפך ל״לאבד את הבתולים בטיחואנה״. צריך להסביר כאן בדיוק מי, מה ולמה, וגם אחרי כל זה רוב הסיכויים שאיש לא יחכה בסבלנות לשום דבר. לצערי, אף אחד לא מנסה להצטלם עם האריות, ואנחנו יוצאים מהספארי וחוזרים הביתה. 

תכף מתחיל שבוע חדש.