כמעט מאוחר מדי

היא נכנסה למסעדה יפה וזוהרת, מטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים ומאחרת בקצת יותר מעשרים דקות. רציתי להרוג אותה. 

אנחנו מכירים כבר יותר מעשור, והיא מאחרת. תמיד. מסעדות, הופעות, קפה של שישי בצהריים, בראנץ' בשבת. מאחרת. ובכל פעם אני מתעצבן, ובכל פעם היא מתנצלת ומתחנפת במיומנות. מה שמעורר האשמת קרבן לא בלתי מוצדקת. אם היא תמיד מאחרת, למה אני מגיע בזמן ומופתע? 

ישבנו על הבר, המזגן מצנן את העצבים, ושאלתי אותה אם זה לא קשה לה, אם היא לא מבינה כמה זה מעליב את הצד השני, אותי. אתה לא מבין, היא אמרה. בכל פעם שאני מאחרת אני נלחצת. הדופק שלי עולה, אני מזיעה, צועקת על נהג המונית. 

היא סיפרה לי שהאזינה לפודקאסט על מאחרים כרוניים. אנשים שאיחרו לחתונה של עצמם, לטיסה לארץ שהיו חייבים לתפוס כדי להתגייס, ועוד ועוד. היא מצאה שם את עצמה, ואת הסיבה לאיחורים: אני פשוט אף פעם לא מוכנה. תמיד יש עוד זוג נעליים למדוד כי אולי הוא יתאים לאאוטפיט, אודם לשים, תכשיט אחר לנסות.

וזה מכניס אותי לעמדת נחיתות בכל פגישה. אנשים כועסים עלי, האווירה לא נינוחה, זה פוגע בי. אבל אני לא יכולה אחרת. כבר חשבתי ללכת, אני אומר לה. כן, היא עונה, אנשים תמיד אומרים שהם כבר חשבו ללכת. אני מנסה זווית אחרת: את לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן? יודעת, על הדקה. אז? זה לא משנה. 

אני תמיד חרד מאיחורים. אם הדילמה שלי היתה בין למדוד עוד נעליים או חולצה לבין לאחר ברור לי מה היה מנצח. אני נוטה להקדים, ואז לחכות, מקלל את החיפזון ומבכה את מה שיכולתי להספיק. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על שעות החיים המצטברות שבזבזנו בהמתנה שנולדה מהקדמה. אני מסתכל על האישה שיושבת איתי על הבר ובאמת לא יודע מה עדיף. 

היא מספרת לי שחברים שלה משקרים לה לגבי שעת הארוחה. מכיוון שהשקר שונה כל פעם – חצי שעה, שעה – זה עובד. אנחנו עוברים לנושא אחר, ואוכלים, וטעים ומוצלח.

פעם איחרתי לה. איחור מכובד, דו ספרתי. בעודי ממהר אל בית הקפה קיבלתי הודעה. "נעם", היא כתבה, "זה שאני תמיד מאחרת לא אומר שאני יודעת לחכות".