מבעד לחלון ירושלמי

תמיד אמרתי למי שרצה או לא רצה לשמוע שגם כשאהיה הומלס ברוטשילד אשלם למישהו שינקה לי את הספסל. והנה אני מוצא את עצמי עומד בדירה ירושלמית קטנה ומקרצף חלונות. ברבאק. 

הגענו עמוסי ציוד. שלל חומרי ניקוי, רמקול אלחוטי, יותר מדי חטיפים. אמא של נגה ואני מצד אחד, ההורים של החבר המעולה מצד שני. הדירה והשכונה ירושלמיות מאוד, אנחנו כבר לא בקנזס. מדרגות לולייניות חשופות לגשם ירושלמי עתידי מטפסות לדלת ברזל כבדה ומאחוריה שני חדרים ומרפסת. על המרפסות ממול עוד סטודנטים וסטודנטיות, וגם זוג צעיר עם תינוק שעוד יפריע ללימודים לקראת מבחן בימים שעוד נכונו. 

נגה וגיא עוברים לירושלים, ללמוד, לעבוד, להתנתק מבית אמא ואבא וליצור חיים משל עצמם. זה נפלא, קצת מקומם, מאוד מוזר. זה טקס חדש שאני לא מכיר אבל מבין אינסטינקטיבית, שבמסגרתו התכנסנו כאן בשישי בבוקר. אפשר היה לפתור את כל זה בחברת ניקיון, זה היה לוקח מן הסתם פחות זמן ועולה לא הרבה יותר מעלות המסע לעיר פלוס חומרי ניקיון, בירה וממתקים. אבל זה בכלל לא על הפרק. 

מהרגע הראשון ההירארכיה ברורה. אמא של גיא היא הכוהנת הגדולה, אנחנו המשרתים בקודש. היא מחלקת הוראות וסקוצ'ים, סמרטוטים וכימיקלים, ואנחנו מבצעים. מדי פעם קוראים לה לבדוק ולאשר. האחות הקטנה של נגה מחלקת מים ומודדת פה ושם מדף או קיר. הרמקול על מוזיקה שלא תעצבן אף אחד, והאווירה נינוחה ונעימה. 

זה מפגש ראשון של הורי שני הצדדים בפורמט מלא, והולם שהוא מתרחש בחלל הזה, בבגדי עבודה ועם סמרטוט ביד. זה טקס שמתכתב עם פולחן קדום הרבה יותר, הכנת הבית לקראת נגה התינוקת שתגיע מאיכילוב. אז ערכנו טקס קבלה, עכשיו טקס שחרור. כשייגרפו המים המלוכלכים האחרונים הדירה תישאר נקייה, מוכנה לקלוט את הילד שיוצא מהבית. 

יש את השלב שבו נראה שהדירה רק הופכת למלוכלכת יותר ולעולם לא נסיים, וקצת אחריו רואים פתאום את הסוף. הכוהנת מכריזה פתאום שעוד חצי שעה ייתם הטקס בשטיפת רצפה, וכמעט שעה אחרי אנחנו עומדים כולנו על גרם המדרגות, תיקים ושקיות מפוזרים מסביב, ומחכים שהספונג'ה החגיגית תסתיים. עוד גריפה שם, עוד מדידת קיר שנשכח, וזהו. הדלת ננעלת על דירה קטנה ונקייה, וחוזרים לתל אביב. אחרי החגים ייפול דבר וצאצאה ראשונה תעזוב. בדבר אחד אני משוכנע, בבית החדש שלה החלונות יהיו נקיים.