הבעיה שלי עם לאונרד כהן

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.


תגים: , , , , , , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

3 תגובות ל-“הבעיה שלי עם לאונרד כהן”

  1. shik100 אומר:

    ראיתי את הסרט לפני שנתיים בפסטיבל סרטים, לא זוכרת אם בחיפה או בירושלים. לא אהבתי את הסרט. לא את האיש שעלה ממנו אבל גם לא את ההבטחה של הבמאי לעשות הכרות עם כהן. הוא לקח תקופה אחת. התבונן בה התבון בה התבוננות חלקית ביותר. יצאתי עם טעם טפל עד מריר.
    אני חושבת שהאיש – כהן, הוא קצת יותר מתקופת חייו עם מריאן ויותר מתקופת יוון. ואני לא פה בכדי לסנגר עליו. אבל ברור לי שזה לא כולו. וחבל. יש פה משהו מוחמץ. אז גם אני לא ממליצה על הסרט אבל כן נהנית מיצירותיו המוסיקליות.

  2. Rogel אומר:

    אני משתדל להימנע מלקרוא על אומנים שאני אוהב. כמעט תמיד אני מגלה שהאדם מאוד מאכזב לעומת היצירה. אני מעדיף את האשליה של גדולה ושאר רוח על הגילוי שהאדם עצמו היה לעיתים קרובות רחוק מאוד מהענק הרוחני שדמיינתי

  3. שרון רז אומר:

    לא ידעתי שיש סרט. עכשיו כנראה שלא אצפה בו. היי, גם מקודם לא היה הרבה סיכוי. פעם כתבתי פוסט מאוד פרובוקטיבי, אך כרגיל כנה ואותנטי, עם המון סיבות מדוע לא אלך להופעה שהיתה אז באצטדיון רמת גן, הופעה שכולם התרגשו ממנה מאוד. תמיד היתה לי בעיה עם ליאונרד כהן, וזה גם קשור למה שכתבת עליו. איזה משהו שמרגישים קצת איזה שרלטן נרקיסיסט, נצלן ואטום, למרות הרגישות כביכול. לאיש יש כמה אלבומים טובים, כן, אבל אף פעם הוא לא היה אצלי בליגה של הגדולים באמת כמו ג'ון קייל הענק שהזכרת, לו ריד ואחרים. יש המון אנשים, ובמיוחד המון נשים, שמעריצים ומעריצות זמרים מסוגו, כמו נגיד גם את ג'ים מוריסון (נרקיסיסט אוברייטד), רוברט פלאנט (אחלה זמר) ואחרים. מצד אחד בעידן ה-מי-טו קשה לדמיין אותם זזים מילימטר, ומצד שני הערצה לשלל אמני בוהמה שתויים ומסוממים שהטרידו בערך כל עשר דקות מישהי אחרת ושכבו עם כל מה שזז. עידן אחר. מעניין הניגוד בין מה שאתה כותב עליו כאן, למשל על הילד, לעומת ההערצה אליו ככמעט אמן קדוש. תודה על הפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: