המים שנושמים ברעננה
אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו.
ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור.
הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך.
ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי.
החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה.
ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי.
גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.
אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק.
אתה, כמובן, צודק מאד וישר מאד. בזמנו הייתי מתווכחת עם אנשים שהטיחו באשכנזים (שאני נמנית עליהם) שקיפחו את המזרחים. ואני טענתי בתוקף: "אנחנו לא היינו עשירים. אבא שלי היה פועל, אימא שלי מטפלת בילדים ואותי שלחו ללמוד בתיכון אוסטרובסקי". למה ההורים שלכם לא שלחו אתכם ללמוד?". ואז, פני מספר שני ראיתי א הסדרה על המעברות מאת דוד דרעי ושם התברר לי שבעיירות הפיתוח לא בנו מלכתחילה בתי ספר עיוניים, אלא רק בתיספר מקצועיים. הסלילו את הילדים בלי אפשרות בחירה. זה הדהים אותי והכעיס אותי. רציתי לבקש סליחה מכל מי שהתווכחתי איתו. ואמרתי לעצמי: "אני מבינה כל מזרחי בקלפי שלא יכול להרים את הפתק של המערך. לו אני במקומו גם הייתי מחרימה את המערך לעולמי עולמיא".