גיבור של קצפת ודובדבנים

השבוע קיבלתי בדואר את "אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", בליווי גלויה חתומה על ידי הרמטכ״ל, ורטט של התרגשות עבר בי. צפו ועלו ניחוח של אבק שריפה, הדים קלושים של קולות פיצוץ ושריקת כדורים.  ואז נזכרתי שלא הייתי קרבי ומעולם לא התקרבתי ללבנון. פעם או פעמיים ישבתי במסוק שהיה לא רחוק מגבול הצפון. וזהו.

האות יפה, יש בו כחול ולבן של דגל ישראל וגם קצת אדום וירוק, אולי כי אלו צבעי דגל לבנון, ואולי כדי לסמל ירוק של מדים ואדום של דם. אם תומר היה עדיין בצופים הוא היה יכול להוסיף אותו לפאצ׳ים ולשאר הקישוטים על החאקי. אחרי שסיימתי להתרשם מהאסתטיקה בדקתי עם חברים: חלקם קיבלו למרות שמעולם לא ביקרו בארץ הדובדבנים, אחרים, שדווקא בילו קצת על אדמת לבנון, בדקו ומצאו שאינם זכאים. 

מכיוון שכך, גיגלתי את תנאי הזכאות. זה דווקא מתחיל נהיר והגיוני: ״חייל ששירת בסדיר במשך 30 ימים רצופים לפחות ביחידה מבצעית שפעלה בגזרת לבנון״. אחר כך זה מתעמעם: ״חייל ששירת 30 ימים ביחידות קדמיות/עורפיות שפעלו בגזרת הפעולה, או שסייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה״. מה פירוש סייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה? האם גיהוץ מדים או קיפול מצנח או הכנת חמגשית הם סיוע ישיר?  

אות מערכה הוא סוג של ציון על השתתפות, לא מעבר. אתה לא צריך להסתער על האויב עם סכין בין השיניים ואמונה בלב, מספיק להיות בסביבה. ובכל זאת, קבלת האות הזה, שכל כך לא מגיע לי, גרמה לי לחשוב על הצורך של המערכת לחלק אותות צבעוניים ונאים. נדמה לי שאהוד ברק היה מי שאמר שאם הכול מתנהל כשורה אין סיבה לאותות גבורה. אם יש המון צל״שים, כנראה שמשהו השתבש. זה יכול להסביר את העובדה שמלחמת יום כיפור היא שיאנית הצל״שים שלא רואה ממטר את שאר מלחמות ישראל. 566 צל״שים חולקו בעקבות המלחמה ההיא, יותר מפי 2 מהזוכה במקום השני – מלחמת ששת הימים. 

אבא שלי קיבל את אחד מהם, יחד עם העלאה בדרגה אחרי מותו. אולי גם זה שיקול? אני מניח שקל יותר לחלק אותות ודרגות למתים, זה לא תופס תקנים ולא ידגדג שום קונצנזוס. במקרה של יום כיפור אולי היה כאן גם רצון של המערכת לטהר את המצפון, להגיב לביקורת ציבורית על מחדלים וכישלון, לבזוק קצת הוד והדר וגבורה מתוקים על תבשיל שהוקדח. 

ואולי זו הסיבה שכה דחוף פתאום לצה״ל לחלק אות מערכה מכובד, בימים שבהם אין כבר אויב מפחיד באמת על הגדרות, רק מיליציות חמושות מכאן, מסתננים משם, ודמוניזציה של מדינות רחוקות מרחפת מלמעלה, ובמקביל דיונים לא נעימים על פנסיות תקציביות, הטרדות מיניות ושאר ירקות. אולי גישת ה״שלח לכולם״ היא חלק ממאמצי תודעה ויחסי ציבור מבוהלים קצת, מבוישים קצת, עם מספיק תקציב כדי לבזבז על עיצוב ומשלוח. בהנחה שאין אי שם איזה בן דוד של קצין עם מפעל פלסטיק שנקלע לקשיים, וקימבן מכרז קטן לשיפור המצב.

בינתיים קבעתי עם חבר – שגילה שגם הוא זכאי לאות – שלבירה המשותפת הבאה נגיע כשאנחנו עונדים את האות על הדש. לתפארת מדינת ישראל.