מכונת הזמן על ספת הפסיכולוגית

האם סובבתי את הראש רק לרגע ומישהו החליף את הילדים שלי? במקום זאטוטים נלהבים עומדים שם מתבגרים נרגנים, ואחר כך בני אדם של ממש? ומילא הילדים, מה לגבי? המעבר מהאדם שהייתי למי שאני, למי שאהיה? זה קשקוש ניו אייג׳י? האם מדובר באותו טיפוס רק עם קצת יותר שיערות אפורות, או טרנספורמציה של ממש? אלכימיה? 

אני מספר לפסיכולוגית על העבר שלי ולא בטוח שאני מבין מי האיש הזה שאנחנו מעלים באוב. אני גם לא מחבב אותו במיוחד. אמא שלי נהגה לומר שכדי להסביר לעצמה את השינויים שהתחוללו בילדים שלה מול עיניה היא חשבה על התחדשות התאים בגוף. אם כל כמה שנים תאי הגוף מתחלפים כולם, בעצם לא מדובר באותו אדם. אנחנו מתחדשים, אבל כמה נשאר מהגירסה הקודמת ומה משתנה?

קראתי פעם מאמר על דחיינות. הטענה המרכזית היתה שאנחנו דוחים כי אנחנו מתייחסים לאני העתידי כאל אדם זר. מי ישטוף את הכלים מחר? מי יתמודד עם ההשלכות של ההחלטות ההרסניות של היום? אני העתידי, הפראייר. הרעיון טלטל אותי למדי, ובעיקר גרם לי לתחזק משמעת שטיפת כלים קפדנית. לא הרבה אחרי מצאתי את עצמי שוכב על דרגש מקעקעים, מתענה בזמן שדרקון נצרב בבשר רגל ימין, וחושב על אני העתידי, זחוח ומרוצה מעצמו, מסתובב עם קעקוע שאני סובל בשבילו. בנזונה. 

אני לא מאמין שאנשים משתנים, לא באמת. הבסיס נשאר אותו דבר, אלה נקודות המבט והזוויות שמשתנות. הדברים שקודם יכולתי להדחיק ועכשיו אני חייב להביט בהם, אמיתות שקודם לא הבחנתי בהן ומתגלות לפתע. כמו להיות בחדר גדול וגדוש חפצים, להרים את המבט ולהבחין במשהו שתמיד היה שם, זה רק אני שהחמצתי אותו עד עכשיו. זה משנה את הכול, אבל היי, החדר הוא בדיוק אותו חדר. 

החדר נשאר זהה גם כשאדם מחליף דעות פוליטיות, סגנון חיים, שכונה, מדינה. כל האלדד יניבים והאורי זהרים שמדלגים מצד אחד של הספקטרום לקצה העמוק האחר – אני לא קונה את זה. זו החלפה של תפאורה, שינוי במושא האובססיה, נשף מסיכות. במקרה הטוב אדם לומד באיזה צד של החדר מתאים לו להיות, ובאלה רהיטים הוא נוטה להיתקל עד כאב ופציעה ועדיף להתרחק. 

זה מידע חשוב, אולי זו סיבה טובה לחפור לעומקם של המניעים של הטיפוס ההוא, אני מהעבר. אולי זה יספק לקחים ותובנות ויחס טוב יותר לאני העתידי, שוטף הכלים ופותר התסבוכות הנצחי. לא יזיק להיות נחמד אליו, אולי אפילו לארגן לו איזה קעקוע, ובעיקר קצת יותר שלוות נפש ושמחה. מגיע לו.