יאיוי קוסמה במלכודת האינסטגרם או עוקץ יפאני במוזיאון תל אביב

כמו בכל הונאה מוצלחת,  הבנתי שעבדו עלי רק אחרי שנפלתי בפח. נכנסתי למוזיאון תל אביב, מוכן ומזומן להיות תרבותי ומעודכן, וגיליתי שאני במיזם אינסטגרם. 

עמדתי בתור ארוך, מתפתל ואיטי, שבקצהו, כך אמרו, המתין חדר פלאות עם מראות ונקודות צבעוניות, מעולה לסלפי ובכלל. זה אפיין את כל התערוכה של יאיוי קוסמה: תורים של  אנשים עומדים עם טלפון שלוף, אצבע על הכפתור, מוכנים לפעולה. בכניסה לחדרים תלו שלטים שביקשו להגביל את זמן השהייה בפנים "לשלושים שניות, כולל צילום, כי אנשים מחכים". ליד מיצגים אחרים נתלתה הודעה שהבהירה שאם הטלפון נופל לתוך המיצג זאת לגמרי בעיה שלכם.

יכול להיות שקוסמה היא – או היתה – אמנית חתרנית ונועזת. ייתכן שאיו לה מושג מה קורה במוזיאון במדינה קטנה ומשונה במזרח התיכון. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני בעוקץ הניגרי, סוגת המוזיאונים. קראתי את הכתבה ב"הארץ", הסתקרנתי ובאתי, רק כדי לגלות שלא נסיך, לא ירושה ולא נעליים. גם לא ממש אמנות. 

הכול היה צבעוני ויפה, ופה ושם היו ניצוצות בבחינת מה היה יכול להיות אילו. בשני מיצגים למשל אפשר לדחוף את הראש לתוך מעין תיבה בגודל תא טלפון ולהיות פתאום בעולם פסיכדלי צבעוני ומרהיב. בחלל אחר, עם גישה אחרת וסמים אחרים, זה היה יכול להיות נפלא. אבל קשה להתפעם כשמאחוריך עומד זוג חסר סבלנות שכבר תכנן את זוויות הצילום. 

אני לא מבין באמנות. לא למדתי את התחום, אני לא בקיא בתקופות, יוצרים, מגמות. אני יודע שאמנות טובה מרגשת אותי, מטרידה, מזיזה משהו בפנים. כשנסעתי למדריד אמרו לי שאני חייב לראות את הציורים השחורים של גויה. הלכתי, ויצאתי נפעם כולי בלי לדעת למה. אני זוכר את התחושה הפיזית שהם יצרו בי עד היום.

היצירות של קוסמה יפות ויזואלית, ובתחילת הערב – לפני התורים – חשבתי שכמה מהן עוכרות שלווה. בהמשך כבר הפכתי אדיש. האם זה קשור לאווירת תורי דיסנילנד מסביב? יש לי תחושה שהציורים ההם של גויה היו בועטים לי בבטן גם אם היו תלויים בתוך חנות שעונים באלנבי, אבל אני לא בטוח. יכול להיות שקוסמה התחילה כאמנית בועטת ומעורערת, ואם השנים התמסדה בדרכה המשונה, מעין בורגנית של מוסדות לתשושי נפש. אני לא יודע לומר איזה מהמרכיבים גרם לטעם המר, אני רק יכול להעיד על איכותו של התבשיל שהוגש בסופו של דבר לשולחן. 

אל תאמינו להייפ, עם כל הכבוד לכתבות על האשפוזים והמכתב לניקסון שבו הציעה לו לעשות אהבה מתוקה במקום מלחמה בויאטנם. מה שקורה במוזיאון תל אביב זה מיזם פופולרי ורווחי שהיה צריך לקבל חסות מאיזו חברת סלולר, לא אמנות. תערוכה שנוגעת בשכל, בעדשת המצלמה, בשורת הרווח של המוזיאון. לא בלב שלי. אני מקווה שקוסמה נהנית לפחות כלכלית מכל זה. כוסאומו. 

תגים: , , , , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: