מלתעות, נאצים ומתנגדי חיסונים

התחלתי לצפות שוב ב"מלתעות" ומכל הדברים בעולם חשבתי דווקא על מתנגדי החיסונים. מה למכחישי מגיפה ולסרט אימה מהסבנטיז? ובכן, אחרי עוד התקפה של הכריש העצבני מתעמת מפקד המשטרה עם ראש העיר, שסירב עד כה לסגור את החופים. מצד אחד של המתרס הגיבור שלנו, שרוצה לעשות את הדבר הנכון, מהצד השני הממסד, שרק הכסף מעניין אותו, גם על חשבון חיי אדם. אבל העימות נגמר עוד לפני שהתחיל. ראש העיר, רועד כעלה נידף, לא מנסה להתווכח או להתגונן. "גם הילדים שלי היו על החוף", הוא אומר.

זאת אחת הבעיות שלי עם הטענות של מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה המיליטנטים. הם עושים דמוניזציה מוחלטת לרופאים, אפידמיולוגים ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם כולו, ושוכחים שגם להם יש ילדים, הורים, אהובים. שגם הם יכולים להיפגע מהמגיפה. הניסיון להפוך את כולם לדמונים אינטרסנטים מופרך. ביקורת על צעדים לא נכונים או היסטריה מוגזמת? מובן והגיוני ולפעמים מוצדק. אבל כשהופכים אנשים כמו אלרעי-פרייס לאנטיכרייסט, ברור שמישהו איבד את זה לגמרי.

קל לכעוס על מתנגדי החיסונים. הם תוקפניים, מתעלמים מכל עובדה ונתון שסותרים את האמונה דמויית הכת שלהם ומתנשאים על הסביבה בלי גיבוי והצדקה. הם מאשימים את הלא מוארים בהתקרנפות, הפיכה לעדר צייתן מתוך בורות, ועיוורים לחלוטין לכך שהם משתמשים כולם באותה טרמינולוגיה, ובעובדות מפוקפקות במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע – כלומר מתנהלים כעדר בור בעצמם. לרוב אני מצליח להתעלם מהם, ולתת לטיעונים המופרכים לעבור לידי, כשהדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הן ההשוואות לשואה. סבתא שלי שרדה את אושוויץ, ומה שהיא עברה שם היה קצת מורכב וקשה יותר מלשבת בבית ולצייץ בזעם על הכורח להיבדק פעם בשבוע אם לא מתחשק לך להתחסן. הנאצים היו קצת פחות סובלניים מממשלת בנט.

אבל יש משהו קל מדי בכעס הזה, ודמוניזציה היא דמוניזציה – גם להפוך את כל מי שמתנגד לצעדים נגד המגיפה לאויב האנושות הוא עניין בעייתי. אפשר לנסות להבין את התופעה ואת האנשים שמאחוריה. קל לי לומר שאני אדם נאור שסומך על המדע והרפואה, גם אם באופן רציונלי ומסויג כשצריך. אבל זה לא מדויק. השנתיים האחרונות היו מטלטלות ומפחידות, ברור לי שחלק מהאמון שאני נותן במערכת נובע מהצורך להיאחז במשהו, לחוש קרקע יציבה מתחת לרגלי. 

באותה מידה אנשים אחרים מרגישים שאיבדו שליטה במציאות כאוטית עתירת ערוצי תקשורת, ושהממסד הרוויח ביושר את חוסר האמון שלהם. הם מוצאים קרקע יציבה בתאוריות קונספירציה, זה הקרש שבו הם נאחזים בים המציאות הסוער. אני חושב שהם טועים, אני חושב שבסופו של דבר צריך להתבסס על עובדות, אני מתנשא עליהם לא פעם, אבל אני גם יכול להבין את הגישה ולהודות שאני פחות רחוק ממנה משהייתי רוצה לחשוב.

קל להסתכל על כל קבוצה כעל מקשה אחת. ובין מכחישי הקורונה יש ציניקנים, אופורטיניסטים, וסתם טיפשים או רשעים שגורמים נזק ומסכנים חיים. אבל יש גם לא מעט מבולבלים, מפוחדים, מבקשי משענת ונחמה כלשהי – משענת ונחמה שלא מצאו ושלא סופקה להם במקום אחר. אנחנו בקושי באמצע הסאגה המוזרה הזו. צריך לדבר, להבין, ולנסות לשכנע, לא רק להטיל מגבלות. ורק תשאירו את הנאצים מחוץ לסיפור.