געגועי לאוכל מטוסים

השמים מאדימים ואני מבין שני דברים: שהטיסה עם תומר לניו יורק היתה בעיתוי מופלא, רגע לפני גל נוסף, ושהסיכוי שאטוס שוב בעתיד הנראה לעין קלוש. לא רק בגלל האומיקרון ושאר הורויאנטים שרק מחכים לתורם, אלא בגלל חוסר השליטה בואכה חוסר אונים שמאפיין את התקופה. להיתקע בחו״ל בגלל בדיקה חיובית? לנחות בארץ ולגלות שאתה בדרך למלונית? לא תודה, עצביי הרופפים לא נועדו לשכאלה.

כלומר זו היתה הטיסה הראשונה שלי מזה שנתיים, וכנראה האחרונה לתקופה ארוכה ארוכה, וזמן טוב לכתוב על אהבתי הגדולה והמשונה לטיסות.

אני שונא לטוס. אני לא מבין את הקונספט, אין לי מושג מה מחזיק את גוף המתכת הגדול באוויר ומונע ממנו להתרסק, ולפני כל טיסה אני תוהה מה עדיף? להתרסק על הקרקע ולסיים ככתם לח, או בים כדי להזין כריש מזדמן. והצפיפות – במטוס עצמו ובשדה התעופה, התורים המתפתלים הארוכים, תינוקות מייבבים בשעת לילה מעל האטלנטי, בודקים בטחוניים שמסתכלים עלי עקום.

אבל בתוך כל זה יש שלווה ייחודית שרק מדבר מבודד או טונדרה קפואה יכולים להציע. כי בבטן המטוס, אחרי הרגעים הופכי הקרביים של ההמראה וקיפול הגלגלים, אני מנותק מהעולם. מנותק מהאינטרנט, מהודעות ווטסאפ, מחדשות, מבחירה חופשית. אין לאן ללכת כך שאין צורך להתלבט, אני יכול לקרוא אך ורק את הספרים שהבאתי ולצפות במה שהמסך הקטן שעל הכיסא שלפני מציע ותו לא. 

והאוכל, הו האוכל – יש לי פטיש למזון טיסות, מנות מחוממות במגשית פלסטיק עם נייר כסף בלתי מפתה מעל, שעל הקרקע לא הייתי מעיף בהן מבט שני, הופכות בגובה 30 אלף רגל לפיתוי שאין לעמוד בו. לחמניה לא טרייה עם חומוס תעשייתי? מנת עוף לא מזוהה עם מחית שנטען כי היא פירה? כן, תנו לי עוד מזה בבקשה. ואחרי שאסיים אתפנה לטעום מקינוח הפרווה ולבדוק לאיזה שפל חדש של מרקם וטעם אפשר לצלול. אני מת על זה.

אל תספרו לי שכל זה לא מדויק, שלא לומר תחת איום של הכחדה מוחלטת. חיבור Wi-Fi בטיסות קיים כבר תקופה, אם כי בתשלום, ומבחינתי מדובר במקבילה לתשלום על מי ברז או אוויר. אפשר גם לטעון מבעוד מועד תכנים מנטפליקס על הטלפון-מחשב-טאבלט ולעקוף את ההיצע המצומצם שמסופק בטיסה, להצטייד בקינדל עם חצי ספרייה עירונית עליו, שלא לדבר על סנדוויצ׳ים וחטיפים. המציאות הקרקעית הולכת ופולשת אל בועת האושר הגדולה שבשמים.

אבל אני מתעלם מכל זה. מבחינתי הטיסה היא נירוונה, ניתוק מדיטטיבי מעולם של שפע קיצוני ופומו בלתי נגמר, קפסולה לנוח בה, לקרוא ספרים ללא הפרעה, ולחשוב מחשבות שחושבים מעל העננים. לא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה שלי על מטוס, עם מסיכה ובלי דאגות. 

תגים: , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

תגובה אחת ל-“געגועי לאוכל מטוסים”

  1. יולי אומר:

    כה מדויק. שנים על קו ניו יורק-תל אביב לימדו אותי להעריך את האיזוטריות של המרחב המצומצם: ישיבה, לפעמים שיחה, אכילה ושינה ליד זרים גמורים. זהות חד פעמית של שורה/מושב לשהייה בשומקום. ארעיות אנתרופולוגית קסומה משהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: