חגורת הצלה בסימן שאלה

עוד שבוע, עוד הודעות "הורים יקרים", עוד התלהמויות קורונה בקבוצת הווטסאפ של בית הספר. אני מנסה להתאפק ונשבר כל פעם מחדש ברגע שאזכורים של "סלקציה" ו"חוקי נירנברג" צצים על המסך. נזכר בסבתי ניצולת אושוויץ, מתעצבן, מגיב ואחר כך קצת מתחרט. אבל הפעם הדיון התפתח קצת אחרת.

אחרי שכתבתי בקבוצה פנתה אלי אמא אחת בהודעה פרטית. למה התוקפנות, היא שאלה, ואיך אני לא מבין את התסכול הלגיטימי של ההורים האחרים? ניסיתי להסביר שקשה לי עם תסכול שמוצא ביטוי באזכורים לנאצים. תהיתי מה לגבי התסכול שלי.

הדיון עבר בתגובה שלב. זאת אומרת, היא תהתה, שאתה תומך בענישה קולקטיבית, למרות שאין הבדל בין ילדים מחוסנים ללא מחוסנים? כשעניתי שהעובדות מראות שהחיסון כן משפיע, קיבלתי הודעה קולית. הטון היה רגוע, האינטונציה מרשימה. היא נשמעה אינטליגנטית, בטוחה בעצמה. אתה טועה עובדתית, היא הסבירה לי, כל המומחים, גם תקשורת המיינסטרים, כל המחקרים, מראים שהחיסון חסר משמעות, ושאפילו מחוסנים נדבקים יותר. היא השתמשה במילים "נקודה" ו"כולם אומרים" ו"פשע" ועוד.

כאן איבדתי קצת ביטחון. הרי תמיד קיים הספק הקטן ההוא, של מה אם אני טועה, מה אם הממסד משתף פעולה עם חברות התרופות תאבות הבצע, הרי זה לא בלתי סביר. גיגלתי קצת, ונכנסתי לאתרים של ה-FDA, וקופת החולים שלי, ולאתרי חדשות כמו NBC ו-NPR. מצאתי דיווחים על מחקרים לפיהם החיסון מונע אשפוז ומחלות קשות ביעילות גבוהה יחסית גם במקרה של אומיקרון, ועוד כהנה וכהנה. שלחתי לאמא הנחרצת את הלינקים, ושאלתי אותה אם היא יכולה לגבות את מה שאמרה וכתבה. לינק לאחד המחקרים שהזכירה, משהו.

וזהו. צרצרים. אין תשובה. הנחתי שהיא עסוקה וטרודה. עברו כמה שעות, וחשבתי שאולי הייתי תוקפני מדי, וכתבתי לה שוב: אנחנו מקיימים דיון, וחשוב לי שיהיו בו עובדות. אלה הלינקים שאני מצאתי, הסברת לי שאני טועה, תנמקי, תוכיחי. עבר יום, ועוד אחד, והבנתי שתשובה לא תגיע. זה היה מעליב, ובעיקר מוזר. כאילו הירידה לרזולוציה של עובדות ותימוכין לא לגיטימית.

בינתיים האזנתי השבוע לראיון בפודקאסט של "הארץ" עם רן בליצר, ראש קבינט המומחים הלאומי להתמודדות עם משבר הקורונה. הטרמינולוגיה היתה אחרת לגמרי – בלי נקודות ועם המון ספקות. הרבה "אנחנו לא יודעים", הרבה דיבור על ניהול סיכונים – לשקלל את מה שידוע על החיסון ועל הנגיף, ולהעריך מה הסיכון הגדול יותר. 

המסקנה העיקרית שלי מכל זה היא לא רק להעדיף דעת מומחים על זו של אנשי ה"היגיון הבריא", אלא להעדיף את הספקנים על אנשי הנקודות. אתה לא בטוח שאתה צודק? בודק שוב ושוב את הנתונים והעובדות ומשנה מדיניות ונהלים בהתאם? אני רוצה להיות בקבוצה שלך. אבל אם אתה מסביר לי בהחלטיות שהצדק המוחלט אצלך בכיס, ולעזאזל עובדות, הוכחות וספק, אני לא מעוניין. 

בדבר אחד היא צדקה, האם הנעלמת. היא, כמו ההורים האחרים, כמוני, מתוסכלת. זה מצב נורא, אי ודאות וחרדה וטעויות בניהול המשבר ומה לא. יכול להיות שאני צריך להיות אמפתי יותר להורים שמגיבים כך כדי למצוא יציבות ונחמה, וסביר שאני מתנשא להפליא, אבל לא אכפת לי. אם יש משבר וכאוס הדרך להינצל מטביעה היא היצמדות לעובדות ולספק. "היגיון בריא" וביטחון מוצק באיזה צדק פרטי רק יגררו אותי למצולות. לחגורת ההצלה יש צורה של סימן שאלה, והיא מגיעה ממפעל המדע והרפואה. אני אשאר איתה, תודה.