מה המחיר שאני מוכן לשלם?

ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.