רוחות רפאים ברחובות העיר

אני פוסע בגינה השכונתית כשאני מבחין בו. הקרחת והזקן מוכרים, הבולדוג שמחובר לרצועה שהוא אוחז מתאים לאופנועים הכבדים שחיבב. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מזהה את הדוד האהוב שלי, שמת כבר לפני עשור. עוד רגע הוא צועד קדימה ומשהו בתאורה משתנה והוא כבר אדם זר, עוד תל אביבי עם כלב. 

זה קורה לי מדי פעם. יש את הימים שבהם כולם מוכרים, יש ימים שבהם כולם מכוערים, או טובי מראה. ופעם בכמה זמן יש את הימים שבהם רוחות מהעבר מבקרות אותי דרך זרים ברחוב. הקשיש שיושב על ספסל הוא לרגע סבא שלי שנפטר חודשיים לפני שחגגתי בר מצווה. האיש הממושקף בחולצה מכופתרת עם עט בכיס הוא אבא שלי שמת לפני כמעט חמש שנים. הזקנה בעלת השיער הלבן המרשים היא סבתא שלי שפרשה מן העולם כשהייתי בן 16, ואני מתפתה לנסות ולהציץ ולחפש את המספר הכחול על הזרוע שלה.

אין סדר או שיטה במופעים האלה. ותמיד בשנייה שאחרי אני מבין שזה תעתוע שנובע לא מהיתקלות בכפיל מפתיע, אלא ממשהו בתוכי. אפשר לנסות ולחלץ סיבות ומניעים: בתו של הדוד פרסמה עליו פוסט לא מזמן, ואני מתקרב לגיל שמפחיד אותי בין היתר בגלל גיל הפטירה שלו. על סבא וסבתא שלי ניהלתי שיחה לא מזמן, ואולי זו הסיבה שהשיער הלבן הארוך תפס את עיני בשדרות רוטשילד. אבל הם צצו עוד לפני, הרוחות מהעבר, בלי שום טריגר או קשר למציאות. 

אין כאן גם רמזים מהיקום, תקשורת עם מימדים אחרים, חיבור וויי.פיי לעולם הבא. כשאבא שלי נפטר היקום לא שלח לי שום רמז מטרים, רק שיחת טלפון מאמא שלי שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. כך שאחרי שפסלנו את כל החשודים המיידיים נותרו רק שניים, צמד עבריינים שעובד בסינרגיה מופלאה – חוסר ההבנה והגעגוע. אני יודע ומבין שהאנשים האלו מתו, אבל אין באפשרותי שום דרך לקלוט את זה באמת. איך אפשר לגשר על הפער בין הקיום של אדם חי להיעדר המוחלט שלו? האדם הבוגר שאני מתמודד לכאורה ובפנים, מתחת לפני האדמה, מבעבע הגעגוע.

וכך, מדי פעם, אני רואה אותם ברחובות תל אביב, ומשהו בי נצבט וכואב, ואני צועד והזווית והצללים משתנים, והרוחות מפעם הופכות לעוברי אורח ואני ממשיך הלאה ושוכח, אבל לא באמת.