שנת האגרופים שלי

כבר שנה בדיוק אני חוטף מכות ונהנה מזה. עוטה כפפות, מנסה להגן על הראש ועל הגוף בהצלחה מסוימת, וחוזר הביתה דואב ומאושר. כשהייתי ילד התמחיתי בלפרוש מחוגים, וכשהתבגרתי לא השתנה הרבה. הפעם החלטתי לחכות שנה, לראות אם אני שורד ומתמיד, ורק אז לכתוב. שנה עברה, ואני מכור.

לפני כל אימון מתקיים משא ומתן: היה יום מתיש בעבודה, שתיתי אתמול יותר מדי, ישנתי פחות מדי. ויש את הפחד. בסוף כל אימון, אחרי תרגילי הכושר והטכניקה מחכה הספארינג, קרבות האימון, החלק שבו עוברים מתיאוריה למעשי אלימות, שלפחות חלקם מכוון כלפי.

"לכל אחד יש תוכנית עד שהוא חוטף אגרוף בפרצוף", מייק טייסון

אבל אני מכיר כבר את האקסטזה שאחרי, והיא מפתה מדי. זה כמו סם. אני מגיע עייף, חסר חשק. בחמש הדקות הראשונות הגוף מוחה ואני מתגעגע לספה. ואז אני נשאב פנימה. וכשאני יוצא משם מותש וסחוט אני מאושר. אני לא יודע מה דוהר בתוך הגוף שלי – אדרנלין, דופמין – וזה לא מעניין אותי. זה סם טהור, היי שקשה לשחזר, חיות מזוקקת. 

אז אני תמיד הולך, לא למרות הפחד, אלא בזכותו. זה לא התחיל כך. באימונים הראשונים לומדים את היסודות, והספארינג איטי ומהוסס. יש כבר ריח קל של סכנה באוויר, ויחד עם המאמץ הגופני זה כבר מספק את מנת הסם הראשונית, אבל לא מעבר. את האגרוף המעליב הראשון חטפתי אחרי שלושה חודשים בערך. לא ראיתי אותו מגיע. השותף שלי לקרב היה צעיר וזריז ממני, והמכה שלו מצאה את הנקודה הנכונה בלסת וזעזעה אותי, מילולית. זה לא כאב, זה רק שכל העולם זז והסתובב לכמה שניות, לפני שחזר למסלולו.

מאותו רגע הפחד הפך למרכיב נלווה קבוע. התחלתי להגיע לאימונים ולבדוק מי נמצא, מחשב מה הסיכוי להיפגע שוב. באחת הפעמים הגעתי, הבטתי מסביב ונרגעתי, נוכחות דלה ואפס אנשים מסוכנים. זה היה האימון הכי משעמם אי פעם. אם זה לא מסוכן הנפש לא עפה.

"איגרוף זה כמו ג׳אז, ככל שהוא יותר טוב פחות אנשים מעריכים אותו", ג׳ורג׳ פורמן

כאמור, לוקח לטריפ זמן להתחיל. בדקות הראשונות הגוף נוקשה והמוח נודד אל טרדות היום. ואז השרירים מתחממים, המוח מתכוונן לקלוט את התרגיל, להבין את הטכניקה, לזרום עם השותף לאימון, כמו ריקוד מורכב. וכשמגיע הספארינג זה כבר זן לגמרי, יש רק את הכאן ועכשיו: לא לחטוף, לשחזר את הטכניקה שתרגלנו זה עתה, להצליח להכניס את המכה הבאה מבעד להגנה של היריב, וכל הרהורי וספקות העולם הזה נעלמים, הכול עולה ונפתח ואני עף. 

מהר מאוד הבנתי שקרבות עם מתאמנים ותיקים ומנוסים הם הדבר עצמו. בהתחלה חששתי. יש משהו לא נעים בללכת מכות עם אדם שיכול להפיל אותך באגרוף אחד בכל רגע שיחליט, קצת כמו לשחק עם נמר. אבל הוותיקים לא באים להוכיח שום דבר, הם באים להתאמן ולאמן. הם קולטים את החולשות שלי ומעירים, לפעמים במילה, לפעמים במכה קטנה ללסת חשופה. מעט מאוד דברים מלמדים אותך לשמור פנים טוב יותר מאגרוף מטיפוס שיודע מה הוא עושה. דווקא הצעירים הלא מנוסים מסוכנים יותר, השילוב של חוסר ניסיון וידיים זריזות וחזקות מייצר צלעות כואבות ואף דואב. 

בנקודה מסוימת כבר אין לי אוויר, ואני לא יכול יותר. ואז יש עוד קרב, ועוד אחד, ורק אז זה נגמר. ואני מדדה הביתה בהיי מטורף, מפוצץ כימיקלים טבעיים לגמרי. גם שלל המכאובים שמגיעים אחר כך נעימים בדרכם, לא כאב גב של היי, אני מזדקן, אלא כתפיים תפוסות או אף צורב של החיים עצמם. 

״זאת עבודה. דשא צומח, ציפורים עפות, גלים מתנפצים על החוף ואני מכה אנשים״, מוחמד עלי

על האימונים מנצחת הגר פיינר, אלופת העולם באיגרוף נשים לשעבר, ואישה מקסימה נטולת פאסון, חמלה או אלוהים בהווה. בכל אימון היא לוקחת אותנו לקצה ומעבר לו, ואז שואלת אם נעים ומודיעה שיש זמן לעוד סיבוב. כשרק התחלתי לחשוב על איגרוף קיבלתי המלצה על מאמן. התקשרתי, ואחרי הפעם השלישית שבה הוא אמר ״אחי״ בקול של סמל מחלקה הבנתי שזה לא בשבילי. משהו בקשיחות נטולת הטסטוסטרון במקום שמצאתי לי מתאים לי כמו, ובכן, כפפת איגרוף ליד. 

הגישה הזו מרחפת מעל המזרן, והאנשים באימון נחמדים, תמיד, כולם. אני לא יודע למי הם מצביעים, ואיך הם מתנהגים לבני אנוש אחרים בעולם שבחוץ. אבל כשאנחנו מחליפים מהלומות הם בעדי. מנסים להוריד לי את הראש, אבל בעדי. ובסוף כל קרב יש מין היי פייב מגושם עם הכפפה, ולפעמים חצי חיבוק, אם הצלחתם להוציא זה מזה את המיטב. זו חוויה שקשה לי למצוא לה מקבילה, אחוות המכים הזאת. תומר סיפר לי עליה פעם, ולא הבנתי – איך אפשר לחבב מישהו שכרגע הרביץ לך. והנה היום אני מוצא את עצמי מחבק.

ואחרי כל זה איך אני? מצד אחד לא חזק במיוחד, אבל מצד שני לא מהיר או זריז או אתלטי, או גמיש, או צעיר. היתרון היחיד שיש לי הוא היותי חנון שיודע ללמוד. אני מקשיב ומביט ומיישם, ומתקדם. תאמרו שמדובר במשבר גיל ה-50 ואגיד לכם וואלה, צודקים. כשאני רואה את עצמי בסרטונים שהגר מצלמת אני נראה איטי ומגושם בהרבה ממה שאני מרגיש בזמן אמת. לא אכפת לי. אני נהנה מכל רגע, והמדד היחיד לשיפור הוא אני שלפני שבועיים. זה יותר ממספיק.

בסוף כל אימון אני מקפיד לומר תודה להגר בקול רם, ותודה בלב לכל האנשים שניסו להכניס לי שמאלית לכבד או ימנית לסנטר. בימים שאחרי אני מוצא את עצמי חושב על הספארינג האחרון, על דברים שהייתי צריך לעשות אחרת, על טכניקה שאני מת להצליח לבצע. תשאלו מה השאיפות שלי לשנה הבאה? חייב להצליח להכניס אפר קאט מדויק, פעם אחת. אני לא יודע כמה זמן אמשיך, מה יעשה לי הגיל, ומתי הגוף שלי יודיע שדי. בינתיים אני מתכוון ללכת, לחטוף ולנסות להחטיף, ולקבל עוד מנת ריגוש לווריד. והכי חשוב – תמיד, אבל תמיד, לשמור פנים.