בסוף מכונת הלהיטים מנצחת

להקת הקאברים היתה מעולה, אין מה לומר, נגננים רוצחים, סולן מקצוען. הם דילגו בין אלביס לרייג׳ אגיינסט דה משין, קפצו אל לודאקריס שרק רוצה ללקק לך את הגוף מהראש עד הרגליים ומייד עברו לנירוונה וזעקת רוח הנעורים של קורט קוביין, והופה אנחנו כבר בעומר אדם. סחרחורת.

קאברים זה עניין חמקמק. הם יכולים להיות אמנות גדולה כמו שהוכיח ג׳וני קאש הי״ד, שלקח שירים של אנשים אחרים והפך אותם ללגמרי שלו. Hurt בביצוע שלו הוא לא פחות מיצירת מופת, וגם טרנט רנזור, שכתב את המקור, כבר הודה שהחיקוי עולה על המקור. יש להקות קאברים שכל פועלן הוא מחווה ללהקה אחת נערצת, והן מופיעות בניסיון לשחזר את המקור ותו לא. לפעמים אותו מקור כבר לא קיים – מסחרית או גשמית – וההופעה של להקת הקאברים היא בבחינת סיאנס, טקס תקשור עם המתים. יש בזה משהו מכמיר לב ויפה בעת ובעונה אחת. 

הייתי פעם בהופעה של אלי לולאי, סולן רוקפור, עושה את דיוויד בואי. בתחילת הערב הוא אמר שזה כנראה הכי קרוב שכולנו נגיע לראות את הדבר עצמו, ואז המשיך בהופעה שהיתה כולה כריזמה, קול מצוין ואהבה גדולה לדוכס הרזה הלבן. באתי ספקן ויצאתי מאמין, זה היה נהדר. יש לי אפילו פלייליסט שמוקדש לקאברים בלבד.

אבל להקת הקאברים שמפזזת מול קהל היי טק היא משהו אחר, היא מה שנקרא קראוד פליזר, אוספת את כל הלהיטים שסביר להניח שהאנשים שלפניה מכירים ואוהבים ומערבבת, בלי שום סדר והיגיון. היא כאילו אומרת: כן, אני יודעת, פעם השיר הזה גרם לכם להתרוממות רוח, ואת השיר ההוא שמעתם שוב ושוב אחרי פרידה שוברת לב בתיכון, אבל עכשיו כל זה הוא רק נוסטלגיה, כולנו בורגנים ומבוגרים, אז הנה עוד להיט, תרקדו. וקשה לי עם זה. נירוונה היתה התגלות, הגראנג׳ הרגיש כאילו מישהו שוטט במוח שלי כשישנתי ויצר מוזיקה בשבילי. ועכשיו מישהו לוקח את כל זה ומגיש לי מחדש בגירסת מק'דונלדס.

כי להקת הקאברים היא הוכחה לניצחון המכונה. קורט קוביין צרח את נפשו ובסופו של דבר התאבד, אבל נוורמיינד של נירוונה יצא בחברת תקליטים גדולה שהיתה שייכת לדיוויד גפן, איש עסקי מוזיקה קשוח שפחות הסניף רוח נעורים ויותר הסתכל על שורת הרווח. זאק דה לה רוחה מרייג׳ אגיינסט דה משין צעק שלכו תזדיינו, הוא לא יעשה מה שאומרים לו, על דיסקים שהוציאה אפיק רקורדס, חטיבה של תאגיד הענק סוני. אם אתה רוצה להצליח, אם אתה רוצה שישמעו אותך, אתה חייב לשחק את המשחק. וגם אם בהתחלה אתה חושב שתצליח לכופף את החוקים, בסופו של דבר, כמו בקזינו, הבית תמיד מנצח. 

כל מה שנכנס למכונה בועט, צועק ומורד, יוצא מהצד השני ממוסחר לעייפה או מת בגיל 27 ממנת יתר. הרולינג סטונס היו פעם מסוכנים, חשודים בסימפתיה לשטן, מטרה למעצרים באנגליה ובארה״ב. היום הם באמצע של המיינסטרים. המכונה כמעט תמיד מנצחת, האלילים שלי מסיימים כמו צ׳ה גווארה על חולצה של קסטרו. ולהקת הקאברים באמת יודעת את העבודה, והתנאים בהייטק מעולים, אז יאללה, פאק יו, ולרקוד.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: