מתגנבים דרך הסדקים הקטנים

אני אדם בוגר ומכיל, אני מתמודד עם משברים בעבודה, דאגות וחרדות עם הילדים, מנסה להבין את הצד השני בעימותים ולראות את המורכבות והתמונה הגדולה. אבל את האיש ששבר לי את הרגלית של האופניים החדשים אני רוצה לפוצץ במכות עם לום. 

אלה הסדקים הקטנים בסכר, החוליות החלשות בשרשרת. חלק גדול מהזמן שלי כאדם המתחזה לבוגר מוקדש לאיפוק. תחשוב על זה עוד רגע, תספור עד עשר, תשלח את המייל עוד שעה או מחר, תבין את הצד השני, את הזווית האחרת, את הפערים התרבותיים. תקבל, תכיל, כוסעמק. 

ורוב הזמן אני מצליח. אבל כשכל הגייסות מופנים אל חזית אחת, קל יותר למתגנבים יחידים לחדור מבעד לפרצות ולזרוע הרס וחורבן. אלו הקטנות ששוברות אותי. כי היכולת להתמודד היא משאב מתכלה. ואחרי שסיימתי להיות בוגר אחראי אל נוכח כל פיתולי העלילה שהחיים מזמנים, לא נותר בי כוח עוד. קשקשי השריון נשחקו עד דק, והעצבים נותרו חשופים מול זוטות הקיום.

אני זוכר את אמא שלי מחזיקה מעמד ביום הראשון של השבעה על אבא שלי ואז נשברת כשהתגלתה נזילה במדיח. כי די. וכך מצאתי את עצמי אחרי שבועות של פרויקטים מלחיצים בעבודה פלוס ענייני חופש גדול ושונות, מגיע לשחרר את האופניים, מגלה את הרגלית השבורה, ומאבד את הצפון לטובת פנטזיות על עצמות מנופצות ואגרופים מונפים.

אני לא יודע מיהו המפגע הדמיוני-דמוני, אבל נוח לי לדמיין אותו כאבטיפוס של הישראלי המכוער שעלה עם המכונית החדישה שלו על המדרכה, רמס את האופניים שלי, והפליג הלאה תוך צחוק מרושע כדי להתעלל  בקורבן הבא. קיימות עוד שלל אפשרויות כמובן. קשישה שלא שמה לב, טינאייג׳ר שרק עכשיו הוציא רשיון והיה לחוץ, פועל קשה יום שהחנה את המכונית קצת צמוד מדי. סיכוי סביר שאף אחד מהחשודים הסבירים הללו לא הרגיש אפילו את המכה הקטנה בכנף, טרודים בשגרה לחוצה ומהבילה של יולי. 

אבל מה לי ולכל התרחישים שוחרי השלום האלה. אני מעדיף ללהק לתפקיד הפוגע נבל חד מימדי. יש לי מספיק מורכבות מתישה ביום יום, והחיים הם לגמרי לא מה שהבטיחו לי בסרטי האייטיז שראיתי בקולנוע ברעננה. אז פעם בכמה זמן, דווקא בקטנות ומעצבנות, אני מאפשר לסופר אגו שלי אפטר קצר ומוציא את האיד למרפסת. וקצת להתפרץ, קצת לקלל, קצת לחשוב על ניפוץ פיקות ברך ופצפוץ מרפקים. קצת.