זריקה קטנה וזה עובר

דמיינתי את זה אחרת – שזה יקרה בהדרגה, שיהיה לי זמן לחשוב. אבל האצבע לחצה על המזרק וכאילו מישהו הוריד מתג. התנתקתי, התרופפתי, מצאתי את עצמי בריחוף מעל ומחוץ למציאות, לא מבין בשלב מסוים איפה אני ולמה, וגם לא דואג לגבי זה.

זו היתה בדיקה שגרתית אבל פחדתי נורא מהרגע הזה. זו לא הרדמה, הסבירו לי, זה טשטוש. אתה לא בדיוק תישן, אבל גם לא בדיוק תהיה ער. כשהחברה המלווה הסבירה לי על החומרים שהולכים להיכנס לי לגוף עלו שם שמות ששמעתי מחברים חובבי מסיבות. ומה אם יהיה לי טריפ רע? מה אם יהיה לי התקף חרדה בגלל השינוי התודעתי, מה אם ארגיש יותר מדי, ואם יכאב, ואם לא אצא מזה בכלל?

ואז אגודל על המזרק ושקט גדול ומופלא. רגע אחד אני כאן, ובמשנהו –  אינני. צף במקום לא ידוע מעבר לחלל, לזמן ולקומה מינוס שלוש במגדל המאה, בלי דאגה בעולם. אחר כך, במיטת ההתאוששות, נזכרתי במה שאמא מהגן של נגה סיפרה לי פעם על אשפוז שבמהלכו קיבלה מורפיום. זה לא שלא כואב לך, היא הסבירה. לא אכפת לך שכואב לך. 

ואחרי הכול חשבתי על כל המונחים שבהם משתמשים כדי לתאר חופשות, על האימיילים שאני מקבל ממקום העבודה שמפצירים בי להתנתק, להיטען מחדש. על נסיעות לערים רחוקות וחופים אקזוטיים בניסיון חסר תוחלת לצאת לנופש מהיומיום, כאילו שאפשר באמת להשאיר את המחשבות והדאגות מאחור. והנה, בהינף מזרק, נמצא הפתרון לחופשה האמיתית – מעצמך, מחרדות הפרנסה, פחדי הילדים, הגיל שלא עוצר. דיסוציאציה (התפרדות, בעברית) קראה לזה החברה המלווה. האושר הוא נתק.

וחשבתי שאני מבין למה ואיך אנשים מתמכרים לסמים כאלה, לבריחה הגדולה מהמציאות. ושאין סיכוי שאני אי פעם אגע בחרא הזה, אלוהים אדירים. כי בריחה נעימה היא דרך יפה להתחיל בהידרדרות מהירה שבסופה משאלת מוות, זומבים שמסתובבים ומחפשים את המנה הבאה במציאות שהפכה כואבת ובלתי נסבלת מדי, מקום שחייבים כל הזמן הזמן לברוח ממנו. 

גם ככה אני לא מת על חופשות בטןגב. תנו לי ללכת ברחובות הומים של עיר גדולה בבקשה, ואת הסמים שלי אני מעדיף משמחים וממריצים, לא מנתקים ומרחיקים. יש לי בעיות קשות עם החיים האלה ותהיות לגבי תביעה ייצוגית על אמת בפרסום לגבי שלל עניינים, מהורות ועד מסעדות שף בתל אביב. אבל אם אני כבר פה אז נו, ננסה להוציא מזה משהו. אין לי כוונה להתנתק עד שאני מסיים את המנוי.