זריקה קטנה וזה עובר

דמיינתי את זה אחרת – שזה יקרה בהדרגה, שיהיה לי זמן לחשוב. אבל האצבע לחצה על המזרק וכאילו מישהו הוריד מתג. התנתקתי, התרופפתי, מצאתי את עצמי בריחוף מעל ומחוץ למציאות, לא מבין בשלב מסוים איפה אני ולמה, וגם לא דואג לגבי זה.

זו היתה בדיקה שגרתית אבל פחדתי נורא מהרגע הזה. זו לא הרדמה, הסבירו לי, זה טשטוש. אתה לא בדיוק תישן, אבל גם לא בדיוק תהיה ער. כשהחברה המלווה הסבירה לי על החומרים שהולכים להיכנס לי לגוף עלו שם שמות ששמעתי מחברים חובבי מסיבות. ומה אם יהיה לי טריפ רע? מה אם יהיה לי התקף חרדה בגלל השינוי התודעתי, מה אם ארגיש יותר מדי, ואם יכאב, ואם לא אצא מזה בכלל?

ואז אגודל על המזרק ושקט גדול ומופלא. רגע אחד אני כאן, ובמשנהו –  אינני. צף במקום לא ידוע מעבר לחלל, לזמן ולקומה מינוס שלוש במגדל המאה, בלי דאגה בעולם. אחר כך, במיטת ההתאוששות, נזכרתי במה שאמא מהגן של נגה סיפרה לי פעם על אשפוז שבמהלכו קיבלה מורפיום. זה לא שלא כואב לך, היא הסבירה. לא אכפת לך שכואב לך. 

ואחרי הכול חשבתי על כל המונחים שבהם משתמשים כדי לתאר חופשות, על האימיילים שאני מקבל ממקום העבודה שמפצירים בי להתנתק, להיטען מחדש. על נסיעות לערים רחוקות וחופים אקזוטיים בניסיון חסר תוחלת לצאת לנופש מהיומיום, כאילו שאפשר באמת להשאיר את המחשבות והדאגות מאחור. והנה, בהינף מזרק, נמצא הפתרון לחופשה האמיתית – מעצמך, מחרדות הפרנסה, פחדי הילדים, הגיל שלא עוצר. דיסוציאציה (התפרדות, בעברית) קראה לזה החברה המלווה. האושר הוא נתק.

וחשבתי שאני מבין למה ואיך אנשים מתמכרים לסמים כאלה, לבריחה הגדולה מהמציאות. ושאין סיכוי שאני אי פעם אגע בחרא הזה, אלוהים אדירים. כי בריחה נעימה היא דרך יפה להתחיל בהידרדרות מהירה שבסופה משאלת מוות, זומבים שמסתובבים ומחפשים את המנה הבאה במציאות שהפכה כואבת ובלתי נסבלת מדי, מקום שחייבים כל הזמן הזמן לברוח ממנו. 

גם ככה אני לא מת על חופשות בטןגב. תנו לי ללכת ברחובות הומים של עיר גדולה בבקשה, ואת הסמים שלי אני מעדיף משמחים וממריצים, לא מנתקים ומרחיקים. יש לי בעיות קשות עם החיים האלה ותהיות לגבי תביעה ייצוגית על אמת בפרסום לגבי שלל עניינים, מהורות ועד מסעדות שף בתל אביב. אבל אם אני כבר פה אז נו, ננסה להוציא מזה משהו. אין לי כוונה להתנתק עד שאני מסיים את המנוי.

אודות noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

2 תגובות ל-“זריקה קטנה וזה עובר”

  1. שי אומר:

    בלאדי מרי עם מיץ גויאבות עושה את העבודה יופי. בחוש, לא מנוער. העיקר שתהיה לנו בריא

  2. arikbenedekchaviv אומר:

    נפלא.
    בטן גב רק כשאין לי מה לעשות, והכל בשמש. [החופשה האחרונה בת שלושה לילות עם בתי וזוגתי. הגברות רבצו בשמש, דבר שאניח סולד ממנו במיוחד, אז ישנתי. בערבים הן הכריחו אותי לטייל בעיירה בה היה המלון – לא טורקיה – לא אהבתי, אבל אחר כך הודיתי להן]. אצלי זוגתי ואצלי – מנוחה היא טיול ברחובות עיר לא מוכרה, נסיון להריח אותה, למצוא בתי קפה לא תיירותיים, מוזיאונים, אם יש. לגבי סמים מכל סוג – באמשטרדאם אכלתי מהעשב, נעלמתי לגמרי, אבל יש הקלטות של ההתפרקות התודעתית שלי – מתברר שהפכתי לראפר מקצועי, והילדים המחוששים שלי עצמם, לא הפסיקו להשתין מצחוק מהחרוזים שיצרתי.] לפני כן, באחד מימי בחרותי לקחתי כדור מחבר ונעלם לי יום שלך מהחיים [אם כי יש עדויות שביקרתי בקורסים של אותו היום באוניברסיטה]. זה הפחיד אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: