הצעת חברות

יצאתי השבוע לבירה עם חבר. זה נשמע טריוויאלי, עבורי זה לא. החברים הכי טובים שלי מהתיכון בחרו מסלול חיים שונה מאוד משלי, וחיים אי שם בפריפריה הארדקור, מז'אנר היישובים עם שער בכניסה ופה שם גם איזה שומר חמוש. ולא מדובר בחבורה, כן? שני אנשים בקושי. אם פעם קיוותי שנמשיך לצאת ביחד לנצח, באה המציאות והחליטה שלא.

אף פעם לא היו לי חבר׳ה. אני לא מבין איך זה עובד. נהגתי להיפגש עם קבוצות של ילדים בני גילי, קצת למשחקי כדורגל וכדורסל, הרבה למשחקי קופסה ודי.אנד.די של גיקים. אבל כל הקטע הזה של מבלים ביחד בסוף שבוע באופן קבוע בנוסח סדרות תיכון אמריקאיות, יוצאים כולם יחד, Hanging out – לא הסתייע. תמיד הרגשתי בנוח עם עוד בנאדם אחד, מקסימום שניים. מעבר לזה הלכתי לאיבוד. אני מכיר אנשים שיש להם חבורות (חבר'ה), פרלמנטים, המוני אדם שהם פוגשים בקביעות. יוצאים מהבית בלי לתאם אפילו וצועדים לבר בידיעה ברורה שיפגשו שם חברים. אני מסתכל מהצד ומקנא. מוזמן למסיבות יום הולדת עם עשרות משתתפים במועדונים מגניבים, ומזמין שבעה חברים לחגוג איתי על בירה. 

איך מגדירים חבר? הקשבתי לפודקאסט שבו אלי חביב מארח את ג'ימבו ג'יי ודן איתו בשאלה הזו. הם קובעים שם שני מבחנים – מישהו שביקר אצלך בבית ואתה אצלו, ושאתה יכול לפנות אליו בבקשת סיוע כשאתה עובר דירה. עניין הביקורים ההדדיים מקבל הקלה בדמות מפגשים בתדירות סבירה בבר או בית קפה, וטוויסט מעניין נוסף: האם תדבר עם החברים שלך אם תהיה במצוקה? לא לוגיסטית, לא בקשת סיוע בסחיבת רהיטים, אלא עצב קיומי וצורך לדבר על רגשות.

חשבתי על החברים שאספתי בדרך. איך התרחש המעבר בין מכר, פרטנר לשיחה בהפסקה בבית הספר או בפינת הקפה בעבודה, לחבר – מישהו שחוצה גבול בלתי נראה אל תוך מרחב אישי שנמצא מעבר לחלון הראווה המסורג שאני מציג כלפי חוץ. חבר בתיכון שפגשתי דרך חיפוש בקופסת הקרטון של חוברות הקומיקס בחנות ספרים משומשים ברעננה. עמית לעבודה שלחש לי באמצע ישיבת בוקר ״תזכיר לי לומר לך משהו גזעני אחרי״ והבנתי שיש עם מי לדבר. עוד חבר קיבלתי בירושה מאקסית. הוא היה השותף שלה לדירה והיא הודיעה לי שאנחנו צריכים לצאת לבירה ביחד. הקשר איתה ניתק, הוא לגמרי בסביבה. ויש חבר שהמפגשים איתו בקפה הקבוע של שישי התקדמו לאט משלום שלום למפגשים בשאר ימות השבוע, אקסיות שהפכו לידידות ועוד. תמיד היה שם זיק של משהו, חיבור שהתעלה מעל לשיחות חולין, ובעיקר מעל הצורך לתרגם את עצמי, להתבטא באופן נאות לסביבה, והתגלות של אפשרות לשיח אמיתי, לא מנומס, לא מכובס, לא סטנדרטי.

הקשבתי לפודקאסט והלכתי לאיבוד. בין חברי המעטים יש כאלה שביקרו אצלי בבית אולי פעם אחת ושאני פוגש פיזית בערך פעם ברבעון, אבל יהיו הראשונים שאפנה אליהם בעת צרה – בין אם מדובר בלארוז בית או בדכדוך קיומי. יש אנשים שאני אוהב נורא ולא מתקשר איתם על בסיס קבוע, כאלה שיכולים להיעלם מחיי לימים, שבועות, חודשים ואז לחזור כאילו כלום. אין חוק ואין סדר, כאוס חברותי לא ברור. 

אני מניח שיכולתי לסיים במסקנה המשמחת שאני צודק, שקומץ חברים טובים עדיף מחבורה גדולה, שבסופו של דבר כל המבחנים האלה חסרי טעם, וחבר הוא מי שאתה מגדיר כחבר וזהו. אני חושד שזה לא נכון. שיש בי איזו מגושמות חברתית, שאינטראקציות שטבעיות לאחרים גוזלות ממני אנרגיה, שחבורות זה כיף אבל לא מהסוג שמתאים לי וחבל. ובכל זאת, אני שמח על מעט האנשים המצוינים שאספתי , ושיקשיבו בחפץ לב לצרות שלי על בירה ואולי גם יטו כתף ויעזרו לסחוב ארון בעת צורך. זה לא מעט.