קצת אימה לא תזיק

צפיתי השבוע בסרט אימה כל כך טוב שנאלצתי לצפות בו במקטעים של עשר עד עשרים דקות, עוצר מדי פעם כשהכול נהיה מפחיד מדי. את ארבעים הדקות האחרונות צלחתי ברצף, וכל זה באור יום בלבד. למה לסבול אתם שואלים? ובכן.

לפני שבועיים וקצת קם בבוקר בן זוג של חברה שהיא אחד מהאנשים האהובים עלי בעולם, ניסה להכין קפה, ולא הצליח. משהו לא עבד. הם נסעו למיון, ותוך שבועיים של בדיקות, והידרדרות מהירה, התברר שהוא לוקה בסרטן אלים וסופני. נותרו לו כמה חודשים, פלוס מינוס. בפרק זמן של שבועיים החיים עברו מתהיות על מה יקרה לשכר הדירה והתלבטויות לגבי בית הספר של הילד, לגהינום עלי אדמות.

בסרטי אימה לוקחים את שלל הפחדים והחרדות שלנו ומעניקים להם פנים ושמות, הופכים אותם למה שבני האדם השתמשו בו תמיד כדי לנסות ולצקת משמעות במציאות הכאוטית והמנוכרת – סיפור. דברים לא קורים סתם כך, יש סיבה ומסובב, יש אלוהים ואלים, יש סדר. 

וכך גם בסרט שראיתי מגיע הרגע שבו הפחד מקבל שם. היצור שמאחורי ההתרחשויות שהקפיצו את הצופה במושבו מתגלה, ומקבל לא רק צורה אלא גם סיפור. וידע הוא כוח ושליטה: אחד המוטיבים החוזרים בספרי אימה ופנטזיה הוא שדים שמגנים בקנאות על שמם האמיתי, כי מי שיידע אותו יוכל לשלוט בהם. תחשבו עוץ לי גוץ לי אבל בגירסה למבוגרים. ברגע שלרוע יש שם ופנים והסבר, אפשר להביס אותו, למצוא את הנוגדן שיפרק אותו מנשקו וישיב את החיים למסלולם. 

ואז מגיעים החיים האמיתיים עם הגירסה שלהם לאימה. בלי רוע, בלי מניעים, בלי כוח ושליטה. אין נרטיב עם רעים וטובים, וגם כשמגלים את שם המחלה זה לא בהכרח משנה משהו. הנה יש לנו תווית ופרוגנוזה, אבל אין מה לעשות. רק לנסות להקל, לטפל במי שיישאר מאחור, ולחכות.

זה אבי כל הפחדים, להתעורר יום אחד ולגלות שהחיים שלך השתנו באופן בלתי הפיך, אולי נגמרו, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, ואין בהכרח סיבה. ולכן הצפייה בסרט אימה, בעיקר בשבועיים האחרונים, היא תרפיה. אפילו היכולת לעצור בכל נקודה ולהחליט מתי ואם אני רוצה לחזור ולצפות מרגישה כמו סוג של השבת השליטה לידי. אני לא רק צופה חסר אונים מהצד, אני האיש עם האצבע על הכפתור, עוצר וממשיך את הזמן בלחיצה. ובסוף היה קתרזיס, ואחת הדמויות – ניחשתי איזו – ניצחה ושרדה, ואחרת מתה כי הגיע לה. יש התחלה, אמצע וסוף טוב כזה או אחר, הכול נשלט וידוע והכי חשוב – הגיוני.

ובחיים? כאוס ועצב גדול וחוסר אונים. ובמקום לחפש עלילה וצידוקים, צריך לקבל את זה, להתמודד עם זה, לקום כל בוקר בידיעה שהיום עלול להיות היום, ולחיות, אבל ממש, בכל זאת.