אף אחד לא יגיד לו

חמש דקות אחרי שטדי נגוסה עלה על הבמה של הבארבי חשבתי על הביטוי ״ניכרים דברי אמת״, שבגדול אומר שכשפוגשים אמת מזהים אותה, בלי צורך בהוכחות. יש הופעות גרועות, יש הופעות של בעלי מלאכה מוצלחים, ויש אנשים שנולדו עם כריזמה ונוכחות בימתית. נגוסה נולד עם זה. הרגשתי את זה בבית החזה, מתפשט אל כל הגוף, העונג שהופעה חיה מעולה מייצרת.

ואז הקשבתי למילים. שמעתי את האלבום לא מעט בבית, אבל בהופעה המוזיקה קיבלה תוקף אחר, בין היתר בזכות הקהל. בדרך כלל הקהל בהופעות שאני מגיע אליהן מייצג את מרכז תל אביב הליברלית והנאורה – שלל גוונים של אשכנזים מצביעי מרצ ועבודה. ופתאום הבארבי מלא באתיופים. וכשהקשבתי לנגוסה הבנתי למה, ומה מפריע לי בדרך כלל בראפ ישראלי. 

ראפרים ישראלים, טובים ככל שיהיו, נשמעים כמו חיקוי של הדבר האמיתי. מה למוזיקת מחאה של מיעוט שזועם על אפליה, עוני ואלימות בגלל צבע העור שלו ולילדים מיבנה ופתח תקווה. ולא שלילדים ישראלים אין צרות. אבל יש הבדל בין כאב אישי, גדול ככל שיהיה, לבין נחיתות חברתית. כמו ששרו "איפה הילד": "לחלקם יש צרות, חלקם ערבים". רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי עברו לא מעט בחיים, אני בטוח. אבל נקודת הפתיחה שלהם היתה של בעלי בית. גבר אשכנזי ויהודי בישראל מתחיל את המירוץ כמה צעדים לפני כל השאר, וצועד דרך דלתות פתוחות לרווחה שנסגרות מול פרצופם של מזרחים, נשים, ערבים. 

ואתיופים. כששב"ק ס' אומרים ש"לא חדש לי אזיקים" ב"יהיה פיצוץ במסיבה" זה נשמע מצחיק – אולי רפרור לשוטרים שבאו לבקש להנמיך את הרעש. כשטדי נגוסה מדבר על אזיקים זה סיפור אחר לגמרי. מישהו כתב פעם שכשזמרי הבלוז השחורים שרו "I'm a man" הם ניסו לומר שגם הם בני אדם שראויים ליחס שווה. כשמיק ג'אגר ושאר הרוקרים הבריטים שהושפעו מהם שרו את אותה שורה, הם ניסו להגיד שעומד להם, שהם גבר-גבר אלפא. ב-"8 מייל" אמינם מנצח בקרב ראפ כשהוא חורז לקהל שהיריב שלו מגיע מבית עשיר ונוח.

ולכן כשנגוסה צועק "אפ'חד לא יגיד לי, מי אני מה אני" יש לזה משמעות אחרת, קשה, אמיתית. הוא מישהו שלא משנה איך ואיפה גדל, צבע העור שלו יזכה אותו במבט נוסף חשדני משוטרים, בהערכת חסר של מעסיקים פוטנציאלים, בדלתות סגורות במועדונים ומה לא. כל זה לא היה עוזר אם נגוסה לא היה מוכשר. לא מספיק להיות זועם כדי להיות אמן. נגוסה הוא חיית במה, כותב מצוין, מבצע מעולה. 

ויש לו, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז'אנר, את כוחה של האותנטיות מאחורי שורות החרוזים שלו. היחידים שיכולים להתחרות בו הם תאמר נאפר וראפרים ערבים אחרים. רק הם יכולים לקחת את הראפ הישראלי ולהפוך אותו ממה שנשמע כמו שעשוע יומרני של ילדי פרברים מתלהבים לאמנות שהמקור שלה הוא הרחוב כמו שתופס אותו המיעוט, ולא המעמד השליט. לא מקום לראות ולהיראות בו, אלא זירת קרב פוטנציאלית. ל-ו-ד זה בדם שלו.