אנחנו לא משחקים פה טניס

זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.

כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.

למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.

בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.

הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם? 

כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות,  ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים. 

מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.