רק קצת לחץ בחזה

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.